גרפולוגיה טופולוגית תרשימי זרימה של נפש האדם על פי האבחון הגרפולוגי-יגאל ורדי 2018

"כל מונח מתקיים אך ורק ביחסים הטופולוגיים בינו ובין המונחים האחרים", ז'אק לאקאן.

"לאקאן טוען שהטופולוגיה איננה סתם דרך מטאפורית לבטא את מושג המבנה של הנפש: היא המבנה עצמו". דילן אוונס.

הקדמה

מדע הגרפולוגיה מתאפיין בהצגת קורלציות בין סימני כתב יד לבין תכונות פסיכולוגיות. במקביל מדע הגרפולוגיה מנסה להסביר את אותה קורלציה בין הכתב לאישיות בהתבסס על תיאוריות פסיכולוגיות חלופיות. ישראל אודם מצטט את אוטו יונגה בספרו "האדם וכתב ידו"[1] בציווי הדרמטי לכל גרפולוג: "חשוב פסיכולוגית!" ואכן אין מדע הגרפולוגיה מתאפשר ללא מדע הפסיכולוגיה. באמצעות הגרפולוגיה אנו לומדים לאתר, לאפיין ולמדוד את סימני כתב היד, ובמקביל הגרפולוגיה נעזרת בתכנים הפסיכולוגיים כדי לפרש את סימני כתב היד לתכונות פסיכולוגיות והתנהגויות של האדם בפועל. במאמר זה אנסה להציג עמדה חדשנית שטרם נכתב עליה והיא "הגרפולוגיה הטופולוגית" המבוססת על הפסיכולוגיה הטופולוגית כפי שהוא פותחה על ידי קורט לוין וז'אק לאקאן ולאחר מכן עברה טרנספורמציה על ידי בהסתמך על ממצאים תיאורטיים ופרקטיים משדה הגרפולוגיה.

שני פסיכולוגים יידועי שם מוכרים בהקשר שלהם לטופולוגיה שמוצאה משדה המתמטיקה, בניסיון שלהם להמיר את המידע המתמטי לתכנים פסיכולוגיים. הפסיכולוג הראשון הוא קורט לוין שכתב בשנת 1936 ספר בשם: "עקרונות הפסיכולוגיה הטופולוגית"[2]. לוין ניסה לתאר, להבין ולפרש את נפש האדם על בסיס מושג הלקוח ממדע הפיזיקה ומכונה בשם "שדה". הוא נעזר בתכנים מתמטיים מתחום הטופולוגיה כדי לפתח את מושג "השדה הפסיכולוגי". הוגה הדעות השני שהצהיר על עצמו כפסיכולוג טופולוגי, הינו הפסיכואנליטיקאי הידוע ז'אק לאקאן. לאקאן טען שנפש האדם בנויה ופועלת באופן טופולוגי. אנו נדרשים בשלב הראשון להסביר בתמצית בשפה שווה לכל נפש מה זאת הטופולוגיה, ולאחר מכן להציג את עיקרי הדברים של לוין ולאקאן על אודות הפסיכולוגיה הטופולוגית שהם הציגו בצורה שונה אחד ביחס לשני. מידע זה אמור להיות מתורגם למטרתנו כגרפולוגים כלומר לסייע בהצגת מתודה גרפולוגית חדשה.

הטופולוגיה הינה ענף במתמטיקה העוסק בחקר התכונות של המרחב אשר נשמרות על אף דפורמציות רציפות של עיוותי צורה כמו כיווץ, מתיחה או ניפוח. כלומר, נשמרת "קביעות הצורה" על אף העיוותים. דוגמא מחיי היומיום לכך הינה הקריקטורה. אנו מצליחים לזהות את הדמות על אף דפורמציות החלות בכל תווי ההיכר שלה. הטופולוגיה התפתחה מהגיאומטריה. בניגוד לגיאומטריה האאוקלידית, עניינה של הטופולוגיה אינו בחקר תכונות של המרחב על פי מדידות מטריות. במקום זאת, הטופולוגיה מתמקדת בחקר תכונות המרחב המתארות את "היחסים" בין הפרמטרים ולא את המדידה הכמותית שלהם. המרחב הטופולוגי מתאפיין בדפורמציות הנקראות הומיאומורפיזם (הומו=זהה, מורפיזם=צורה). ההומיאומורפיזם מתאפיין בפונקציות המעוותות את המרחב, מותחות או מכווצות אותו, אך לא קורעות אותו אלא מחברות חלקים מנוגדים יחדיו[3]. אותי מעניין גם המתיחה של הצורה הגוררת בעקבותיה לקריעת הצורה. נושא זה טופל באופן מתמטי על ידי המתמטיקאי הצרפתי מן המאה ה-20 רנה טום בהצגת תורה המכונה "תורת הקטסטרופות"[4]. תורה זאת קיבלה ביטוי בולט בתורת הכאוס בהצגת הטענה שהמציאות מתאפיינת בשינויים לא ליניאריים, לא רציפים אלא בשינויים פתאומיים, בקפיצת מדרגה ממצב אחד למצב חדש, אשר ניתן לאפיין אותו במטאפורה של "קריעה"[5].

מן ההיבט הגרפולוגי, כאנשי מקצוע אנו מכירים את העובדה שאנו גם מודדים באופן מטרי וכמותי את הסימנים הגרפולוגיים, אך במקביל, אנו מודדים את היחסים בין אותם סימני כתב היד. מתעוררת בעייתיות כמותית בעקבות השפעת היחסים. לדוגמא, נשאלת השאלה כיצד נקבע מהו המרחק הכמותי בין שורות בכתב יד מסוים? ניתן לקבוע באופן אינטואיטיבי שמרחק של סנטימטר וחצי בין השורות (בין אזור אמצעי של שורה עילית לבין אזור אמצעי של שורה תחתית) הוא מרחק גדול. אך ברגע שכתב היד קטן ומזערי, די ברווח בין שורות של חצי סנטימטר כדי לייחס לו מרחק גדול. לעומת זאת, אם הכתב גדול ואינפלציוני, מרחק של סנטימטר וחצי יפורש ויזואלית על ידי הגרפולוג כמרחק בין שורות צפוף וקטן. דילמה זאת קיימת וצריך לפתור אותה באמצעות הצגת כללים המשלבים בין המידה הכמותית של סימני כתב היד למדידת היחסים ביניהם כפי שהטופולוגיה מחייבת[6].

היבט גרפולוגי נוסף שקשור ישירות לטופולוגיה מבוסס על הדפורמציה והעיוות. הטופולוגיה מציגה את קיומה של קביעות צורנית שמתקיימת על אף קיומן של דפורמציות במרחב הצורני. דוגמא חשובה ראשונה משדה הגרפולוגיה היא העובדה שכל אדם מתאפיין בווריאציות שונות של כתב ידו. אנו דוגמים את הווריאציות השונות ומנסים למצוא את "הקבוע הזהותי" (גם הגרפולוגי וגם הפסיכולוגי במקביל) על אף קיומן של אותן ווריאציות. הדבר חל גם בכתב יד אך בצורה דומיננטית יותר זה מתאפיין בחתימתו של האדם שנתונה לתנודות של וורסיות מרובות ומשתנות. הגרפולוגים המשפטיים נדרשים לסוגיה הזאת בניסיון להבין האם חתימה שונה היא וורסיה של חתימה אחרת או שמא המדובר בזיוף של אדם אחר.

היבט גרפולוגי נוסף הקשור לדפורמציה של כתב היד בא לידי ביטוי במעבר של "תסמונות הומוגניות"[7] (טיפוסי כתב יד) מן האחת לשנייה באופן רציף ולבסוף בקפיצת מדרגה של קריעה. למשל, אפשר להראות את הרצף הכתיבתי של טיפוס ב' הטיפוס האינטגרטיבי על פי אודם, לטיפוס ג' הטיפוס האימפולסיבי. אם נמדוד את הממשק המשותף בין ב' ל-ג', נראה מעבר רציף. לעומת זאת, אם נמדוד את הקטבים המנוגדים בין ב' ל-ג' נראה שאין המדובר ברצף כמותי אלא בשינוי איכותי אשר מאפיין "קריעה" ולא רק דפורמציה. הממשק הגרפולוגי בין טיפוס ב' לטיפוס ג' מתאפיין בסימנים של כתיבה מהירה, זווית ימנית, אזור מרכזי ממוצע ומעלה, חיבורי אותיות, צורת קו קעורה, קמורה, ישרה וחוטית. הקרע בין טיפוס ב' ל-ג' מתאפיין בהבדלים הגרפיים. זווית הכתיבה אצל טיפוס ב' היא סדירה ואילו זווית הכתיבה אצל טיפוס ג' הינה לא סדירה. כך גם חוסר הסדירות ביחס לגודל האזור האמצעי וסימני כתב יד אחרים. כמו כן, אצל טיפוס ב' הכתב קריא ואצל טיפוס ג' הכתב פחות קריא. אצל טיפוס ג' יש חיבורי אותיות של שלוש אותיות ומעלה ולעיתים גם של שתי מילים ואצל טיפוס ב' יש חיבור של שתי אותיות, מקסימום של שלוש. הנחיית השורה אצל טיפוס ב' ישרה ואילו אצל טיפוס ג' היא גלית, לעיתים גם עולה ולעיתים גם יורדת. עד כאן בהצגה תמציתית של מספר סימני כתב יד המייצגים את הרצף והממשק בין שני הטיפוסים, ב'+ג', לעומת הריחוק והקרע ביניהם. כך גם ניתן לתאר לגבי טיפוסים אחרים כגון הקרבה המורפולוגית בין טיפוס א' לטיפוס ו', בין טיפוס ז' לטיפוס ח', בין טיפוס ד' לטיפוס ה' וכו'. המטרה הינה להראות את "רצף הדפורמציה" ולאחר מכן את "הקרע" שנוצר במעבר מתסמונת הומוגנית כתיבתית אחת לתסמונת הומוגנית כתיבתית אחרת.

הצגת הבעיה

הגרפולוגיה, כמו כל מבחן פסיכו-דיאגנוסטי, מתאפיינת בדילמה המתודולוגית על אודות התהליך האבחוני. הבעייתיות מתאפיינת בכך שבשלב הראשון אנו מנסים למצוא קשר (קורלציה) בין סימן כתיבתי לבין תכונה פסיכולוגית. לאחר מכן אנו מבינים שכל סימן כתיבתי מושפע מסימנים אחרים ולכן אנו נדרשים להציג תסמונות כתיבתיות בקורלציה לקיומה של תכונה פסיכולוגית מסוימת. כדי להמחיש את הבעייתיות האבחונית אציג את המקבילה בחקר המוח. אסכולה אחת גורסת שיש למצוא קורלציה בין תפקוד פסיכולוגי לבין אזור מוחי מסוים. גישה זאת מכונה לוקליסטית כלומר מיקומית. למשל נמצא קשר בין שני אזורים במוח המכונים על שם המגלים שלהם: ברוקה וורניקה. כל אזור אחראי באופן ייחודי על פונקציית השפה. לעומת הגישה הלוקליסטית, חוקרי המוח מציגים גם את האסכולה המנוגדת לה המכונה הוליסטית. למשל, מנסים להראות שפגיעה של הזיכרון איננה תוצר של פגיעה באזור מסוים אלא פגיעה כמותית רחבה של אזורים שונים במוח (את הניסויים כמובן עושים על עכברים ולא על בני אדם). בין הגישה הלוקליסטית להוליסטית, מוצגת גישת ביניים המכונה אינטגרטיבית הגורסת שכל תפקוד פסיכולוגי מתאפיין גם בהשפעה של אזורים רבים במוח (הגישה ההוליסטית) אך גם במקביל במרכזי כובד דומיננטיים (הגישה הלוקליסטית).

חזרה לגרפולוגיה. כשאנו חוקרים את הקשר בין תכונה פסיכולוגית מסוימת לבין הסימנים הכתיבתיים, אנו מציגים תסמונת כתיבתית תוך מתן דגש על סימן אחד או שניים כדומיננטיים באותה תסמונת. הבנת הקשר בין סימן כתב יד לתסמונת היא השאלה המקצועית המורכבת העומדת לפתחנו כגרפולוגים והיא מתקיימת במקביל גם בכל מבחן פסיכו-דיאגנוסטי. הצגת התיאוריה של ישראל אודם על אודות קיומן של "תרכובות" של טיפוסי אישיות, מובילה אותנו לחוסר אונים עקב העובדה שאודם לא הציג שיטה מובנית בפענוח התרכובת הטיפולוגית. אנו נדרשים לחשיבה חדשה בהבנת "הקומפוזיציה" של הכתב, ובהקבלה הקומפוזיציה של הנפש. קומפוזיציה משמע הזיקה בין המרכיבים היוצרים את השלם, כאשר מרגע התגבשותו, השלם הופך להיות יותר מסכום חלקיו. לשם כך, אנסה להראות שהגרפולוגיה הטופולוגית עשויה לסייע בהצגת מתודה מובנית יותר בפרשנות הקומפוזיציה הגרפו-פסיכולוגית.

המעבר בין הגישה של חיפוש קשר חד-חד-ערכי בין סימן כתב יד לתכונה פסיכולוגית, מייצג את התפיסה הנאיבית. לעומת זאת, המעבר לגישה ההוליסטית והאינטגרטיבית המייצגת את המורכבות הקורלטיבית בין סימני כתב יד מרובים עם משקלי כובד שונים, ביחס לתכונה פסיכולוגית, פותחת פתח מחקרי חדש המבוסס על מה שמכונה כיום "תורת המערכות המורכבות"[8].

בעבר הרחוק האדם עבר מהפכה חווייתית כאשר הפיסיקאי קופרניקוס הראה לאנושות שכדור הארץ איננו מרכז העולם אלא השמש. האדם התקשה לקבל שהוא איננו נזר הבריאה ומרכז העולם. כך גם קרה במעבר האפיסטמולוגי (תורת ההכרה) בהבנה שהגיאומטריה האאוקלידית (אותה למדנו בתיכון) איננה הגיאומטריה היחידה המייצגת את העולם. היה זה הפיסיקאי אלברט איינשטיין אשר טען שמסות כבדות מעקמות את היקום. השערתו היתה שקרן אור תתעקם ללא הפעלת כוח עליה, כאשר היא עוברת ליד מסה כבדה, מכיוון שהיקום עקום. הניסוי האמפירי שביצע הפיסיקאי אדינגטון הוכיח שאיינשטיין צדק. לצורך בניית פיסיקה חדשה זאת, איינשטיין היה נדרש להיעזר במתמטיקה לא אאוקלידית. המתמטיקה המייצגת את העולם המעוקם, הוצגה אז על ידי הגיאומטריה הלא אאוקלידית של ברנהרד רימן[9].

הטופולוגיה היא המתמטיקה של העיוות. הטופולוגיה מייצגת את המציאות בעיוותים של כיווץ, מתיחה, ניפוח או קריעה של הצורה. המבט הטופולוגי מייצג את המציאות בצורה פלואידית, כאוטית, היברידית וקולאז'ית. מנקודת מבט גרפולוגית נשאלת השאלה במה הטופולוגיה יכולה לתרום לפרשנות הגרפולוגית בהצגת שיטה חדשה בפענוח סימני כתב היד לתכונות האישיות?

קורט לוין וז'אק לאקאן

קורט לוין מציג את התזה שלו על אודות הפסיכולוגיה הטופולוגית על בסיס הטיעונים הבאים. לטענתו נוצר "שדה אחיד" בין האדם לבין הסביבה שלו. השדה הוא היוצר את צורתן של פעולות הגומלין בין הכוחות החיצוניים של הסביבה לבין הכוחות הפנימיים של צרכים ומטרות של היחיד. העולם החיצוני הופך לסביבה פסיכולוגית פנימית. השדה הוא שדה דינמי כלומר הכוחות הפועלים נמצאים בתנועה ובתנודה. לתנודה יש כיוון המכונה ווקטור. לוין מציג את מבנה האישיות כמערכת הכוללת בתוכה מערכות משנה רבות השואפות לשמור על שיווי המשקל בין הכוחות. קיימת התנגשות מתמדת בין המניעים השונים ולכן השדה הנפשי הוא תמיד דינמי ומשתנה[10].

מבחינה גרפולוגית ניתן לתרגם את תפיסתו הטופולוגית של לוין ולומר שטיפוס אישיותי מייצג "שדה נפשי" ותרכובת של טיפוסי אישיות מייצגת שדה נפשי רחב המכיל את תת-המערכות בתוכו.

ז'אק לאקאן מציג את התזה שלו על אודות הפסיכולוגיה הטופולוגית[11] על בסיס הטיעונים הבאים: הוא מציג את נפש האדם כמורכבת בו זמנית משלושה היבטים אותם הוא מכנה משלבים: הממשי, הדמיוני והסימבולי. הוא איננו מוכן לכנות זאת במושג שלבים מכיוון שזה מזכיר את מבנה הטופוגרפי הנפשי שהציג מורו זיגמונד פרויד בהצגת המבנה הטופוגרפי של איד, אגו וסופר אגו ובמקביל בהצגה סטרוקטורלית של נפש האדם על בסיס חלוקה ברורה של מודע, לא מודע וסמוך למודע.

ההבדל בין מושג הטופוגרפיה הפסיכולוגית שהציג זיגמונד פרויד לבין מושג הטופולוגיה הפסיכולוגית שהציג ז'אק לאקאן הוא בכך שכאשר אנו מדברים על טופוגרפיה אנו מציגים מבנה היררכי של "רב-קומות", למשל האיד, האגו והסופר-אגו. כמו כן, יש תיחום ברור בין קומה נפשית אחת לבין קומה נפשית אחרת. לעומת זאת, הטופולוגיה מציגה את הנפש על פי מושג "השדה" אשר מעמעם את המיקום (הטופוס) ואת הקשרים בין אזורים שונים במבנה הנפשי. מושג השדה מתאפיין כיום במושג חדש המכונה בשם "רשת"[12]. לרשת יש מאפיינים כמותיים ומיקומיים אך היא מתממשת בצורה מעגלית, ספירלית ובמערבולות של קשרים מרובים השוברים את המבנה הטופוגרפי המדויק והמובחן. כמו כן, השדה ו/או הרשת הפסיכולוגית שוברים את הקשר הליניארי בין סיבה לתוצאה, בין משפיע למושפע בתוך המערך הנפשי בו "הכל משפיע על הכל" בעוצמות שונות. רשת נפשית זאת מתאפיינת כתרשים זרימה מורכב ולכן הוא שייך למחקר החדש שהוצג לעיל בשם תורת המערכות המורכבות.

לאקאן הסתמך על מספר מושגים טופולוגיים משדה המתמטיקה וניסה להטמיע אותם לחשיבה הפסיכולוגית. המושג הראשון מכונה שלושת המעגלים הבורומאיים ומציג שלושה מעגלים שמתקיימים יחדיו בו זמנית באופן הכרחי. אין קיום של האחד ללא שני האחרים. בהקבלה לפסיכולוגיה, לאקאן טוען שהמשלב הממשי מייצג את הממשות ההיולית של האדם עוד בטרם עברה המשגה מילולית. ניתן לומר שהיא המקבילה למושג הסתמי של פרויד. המשלב השני מכונה הדמיוני. הוא נוצר בשלב שבו הילד מתבונן במראה ומזהה את עצמו ככזה. המראה מאפשרת לילד לבצע אינטגרציה של אישיותו הפרגמנטרית והמפורקת. שלב המראה מכונה שלב דמיוני מכיוון שהוא כורך בתוכו פנטזיות השלכתיות של הילד המתבונן בעצמו במראה. שלב זה דומה למושג האגו והסלף במשולב. המשלב השלישי מכונה הסמלי והוא מתאפיין בשפה. לטענת לאקאן הלא מודע מתאפיין כשפה. השפה היא "הארכיב התרבותי" השוכן בנפשו של האדם כפרט ובאמצעותו הוא מנכס גם את עצמו, במעבר מסובייקט לאובייקט, וגם את האובייקטים של המציאות. השפה נותנת שמות לעולם הסובייקטיבי-הפנימי והאובייקטיבי-החיצוני.

מושג טופולוגי נוסף שנעזר בו לאקאן מבוסס על "טבעת מואביוס". טבעת או רצועת מואביוס היא צורה דו-ממדית שיש לה צד אחד בלבד. לאקאן נעזר במושג של טבעת מואביוס כדי להראות שהפנים והחוץ חד-הם. בפרשנות של נפש האדם, הוא משליך זאת בהצגת הדילמה שסובייקט ואובייקט מתערבבים יחדיו בנפש האדם. מן ההיבט הגרפולוגי, הצגנו לעיל על פי משנתו של קורט לוין, שהסביבה החיצונית מוטמעת בנפשו של האדם ובאה לידי ביטוי בארגון של הכתיבה. התנועה מייצגת את הממשות הליבידינלית, הסתמית עוד בטרם המשגה מילולית (אין עדיין צורה של עיצוב אות), הצורה מייצגת את המשלב הדמיוני בו הזהות מתגבשת באמצעות התבוננות של האדם בכפיל של עצמו במראה והארגון מייצג את הסביבה החיצונית שהוטמעה בנפשו של האדם. הארגון הוא המרחב שבו האדם מתנהל בתוכו. כמו "טבעת מואביוס" שפנים וחוץ מתערבבים, כך גם בגרפולוגיה הפנים של התנועה מתערבב עם החוץ של הארגון ובאמצע מתהווה הצורה כגשר מתווך.

המקבילה של רעיון זה בתחום הגרפולוגיה היא ההבנה שאין לפרש סימן גרפולוגי בצורה מבודדת אלא תמיד בהקשרו ההתהוותי עם סימני כתב יד אחרים המתהווים יחדיו (מורפוגנזה: מורפו-צורה, גנזה-התהוות). כאשר אנו מציגים תסמונת של סימני כתב יד המייצגים תכונה פסיכולוגית, איננו יכולים לומר שסימן אחד מיילד תכונה פסיכולוגית אלא המדובר ברשת או שדה של סימנים אשר יחדיו מיילדים קורלטיבית את התכונה הפסיכולוגית.

שלושת המעגלים הבורומאים שהציג לאקאן על אודות הקשר ההכרחי בין המרכיבים הנפשיים אותם הוא מכנה בשם הממשי, הדמיוני והסימבולי באים לידי ביטוי בגרפולוגיה בקשר המשולש ההכרחי של התנועה, הצורה והארגון, כאשר התנועה מייצגת באופן מקבילי את ההיבט הממשי של נפש האדם, הצורה מייצגת את הדמיוני והארגון מייצג את המושג הסימבולי.

בנוסף לכך, שלושת המעגלים הבורומאים על פי לאקאן מייצגים את הדעה המוצגת על ידי בכך שכל אחד מאיתנו מכיל בתוכו "איים" פסיכוטיים, נוירוטיים והפרעות אישיות בו זמנית[13]. הקונפיגורציה של שלושתם יחד מהווה גורם ממריץ או לסירוגין מעכב לקיומן של הפסיכוזה, הנוירוזה והפרעות האישיות השוכנות באישיותו של האדם במינונים שונים. גישה זאת מבוססת על פיתוח תיאורטי שהצגתי בספרי "האישיות הקולאז'ית- תורת אישיות סינרגטית" בטענה שהתיחום בין שפיות לשיגעון עבר שלושה שלבים. בשלב הראשון, ניסו לתחם באופן דיכוטומי בין שפויים לבין משוגעים. בשלב השני, ניסו להראות שיש רצף כמותי בין שפיות לשיגעון. בשלב השלישי שאותו אני מציג, הטענה הינה שהתיחום בין שפיות לשיגעון איננו איכותי-דיכוטומי וגם לא כמותי- ברצף, אלא הקשרי – בתבנית הגשטאלטית. התבנית הגשטאלטית היא היוצרת את יחסי הגומלין בין התפקודים הנורמליים, הנוירוטיים והפסיכוטיים ומשנים את איכותם בהתאם לכוח השלם שהוא תמיד יותר מסכום חלקיו.

יוצא מכך, שאנו יכולים להסיק שתורת הגשטאלט היא למעשה המקבילה הפסיכולוגית לתורת הטופולוגיה במתמטיקה. לא לחינם הפסיכולוג קורט לוין נעזר ביד אחת במונחים הטופולוגיים שהכיר בתקופתו וביד שנייה פיתח את מושגי תורת הגשטאלט שנוצרו על ידי הוגי דעות בזמנו. קיימת מקבילה בין עקרונות הגשטאלט לעקרונות הטופולוגיה בכך שהכמות יוצרת את השלם האיכותי, אך מרגע שהשלם מתגבש הוא משנה את הכמויות שבנו אותו. המדובר "במעגליות פרדוקסלית" של סיבה ומסובב. הגשטאלט מתאפיין כמתודה יותר סטטית ואילו הטופולוגיה מייצגת את הפלואידיות וההשתנות של דפורמציות ושינויים.

באותה מידה שטענתי בתחילת המאמר שאין גרפולוגיה ללא פסיכולוגיה, כלומר, המתודה הגרפולוגית זקוקה לדיסציפלינה הפסיכולוגית כדי לפרש את סימני כתב היד לתכנים אישיותיים והתנהגותיים, כך ניתן לומר שהפסיכולוגיה עשויה להיתרם ולהתפתח בעקבות תובנות חדשות שהגרפולוגיה מניבה. ואכן, תורת הטיפוסים של ישראל אודם המכונה תורת הפוטנציות איננה מייצגת רק "טיפוסי אישיות". לטענתי, מדובר בייצוג של "ארכיטיפים" כלומר מבנים ארגוניים מהותיים של הנפש. אין הכוונה לארכיטיפים יונגיאניים אלא לארכיטיפים אפלטוניים כלומר לתורת האידיאות. לטענתי, טיפוסי האישיות א-ט מייצגים "אידיאות רגולטיביות" שעל בסיסן האישיות מתארגנת. האידיאות הרגולטיביות הללו מתפקדות על פי המטאפורה משדה הכלכלה המכונה "היד הנעלמה". אפלטון טען בעקבות השפעת מורו סוקרטס, שהאדם עובר תהליך של "אנמנזה" כלומר תהליך של "היזכרות" על אודות ידע שקיים אפריורי אצלו בטרם כל למידה. ניתן לומר שאישיות האדם מתאפיינת במרכיבים פסיכולוגיים שונים ואלו מתארגנים על בסיס אותה יד נעלמה, אותן אידיאות רגולטיביות המתאפיינות הלכה למעשה כארכיטיפים פסיכולוגיים של טיפוסי א-ט. הצגתי במאמרים ובספרים שטיפוסי אודם הם אנלוגיים להפרעות אישיות אך במקביל הם דומים וחופפים לטיפולוגיות אחרות. תולדות החשיבה הפסיכולוגית מלמדת על חשיפת אותן אידיאות רגולטיביות באמצעות תורת הטיפוסים.

אנו מורגלים לחפש בכתב היד את התרכובת של טיפוסי אישיות שונים המאפיינים כל אדם בשונה מרעהו. אך אני מציג גישה רדיקלית שונה וחדשה וגורס שכל אדם מתאפיין בו זמנית בתשעה טיפוסי אישיות (א-ט) במינונים שונים (בין 0 ל-100%) וביחסי גומלין ייחודיים בינם לבין עצמם. שכן, כל טיפוס אישיותי מייצג פונקציה פסיכולוגית חיונית ולכן הכרחית. הבה ונדגים. טיפוס א' מייצג את הפונקציה של מנוחה. טיפוס ב' מייצג את הפונקציה של אקטיביזם. טיפוס ג' מייצג את הפונקציה של יזמות. טיפוס ד' מייצג את הפונקציה של בקרה שכלית על האישיות. טיפוס ה' מייצג את הפונקציה הרוחנית. טיפוס ו' מייצג את הפונקציה הרגשית של טיפוח הסלף. טיפוס ז' מייצג את הפונקציה של סדר וארגון. טיפוס ח' מייצג את הפונקציה של דריכות והיכון למלחמה מול מצבים סטרסוגניים חיצוניים. טיפוס ט' מייצג את הפונקציה של "האנרכיה של הסתמי" על פי פרויד, בטרם וויסות של האגו. כל אדם מתאפיין בתשע פונקציות הכרחיות אלו. ההבדל הבינאישי הוא במינונים (בין 0 ל-100%) ולאחר מכן ביחסי הגומלין הנוצרים בין תשעת הטיפוסים.

זהותו של האדם מתאפיינת כתרכובת של תשעה טיפוסים והיא מייצגת בצורה מובהקת "מבנה רשתי של הנפש". המדובר במבנה רשתי-טופולוגי המאורגן במעגליות סגורה המאפיינת את סרט מואביוס. השאלה העומדת לפתחנו כגרפולוגים הינה כיצד מפענחים את התרכובת הרשתית של תשעה טיפוסים בו זמנית?

אני ממליץ לשנות או להוסיף למושג "התרכובת" של טיפוסי אישיות למושג חדש הלקוח לרוב משדה האמנות והוא מכונה "קומפוזיציה". קומפוזיציה משמע חיבור בין המרכיבים ליצירת השלם. אך ההגדרה הזאת היא חלקית. ההגדרה הרחבה יותר גורסת שהקומפוזיציה מתאפיינת בחיבור בין המרכיבים תוך יצירת שיווי משקל. כלומר, מהותה של הקומפוזיציה הינה לבצע פיצוי על סטייה משיווי משקל. הקומפוזיציה פועלת על בסיס "עיקרון הפיצוי" (הפסיכולוג אלפרד אדלר תאר את הפסיכודינמיקה הנפשית על בסיס עיקרון הפיצוי של נחיתות מול פיצוי. מושג זה פותח והורחב בחקר הקיברנטיקה, בחקר מערכות מורכבות ובחקר הסטרוקטורליזם). הקומפוזיציה כתהליך של יצירת איזון בין המרכיבים של השלם מתאפיינת על פי תורת הגשטאלט בשני כוחות מנוגדים משלימים: "כוח משיכה" מול "כוח בלימה"[14]. כוח המשיכה מתאפיין בחתירה ליציבות מרבית תוך יצירת מזיגה מוחלטת של מכלול המרכיבים. לעומת זאת, כוח הבלימה חותר בכיוון הפוך לעבר פירוק ובידול המרכיבים. ללא כוח בלימה, כוח המשיכה עלול לגרור למזיגה טוטאלית בין המרכיבים עד כדי נוקשות כפייתית. לכן, צריך כוח מנוגד "המתיר" ויוצר בשלב הראשון דס-אינטגרציה חיובית. במידה וכוח הבלימה מגיע להקצנה אנו עדים לדס-אינטגרציה כאוטית שלילית. כאן נכנס כוח המשיכה המחזיר שוב את המרכיבים לתאום הדדי ולסדר. אינטגרציה מייצגת את כוח המשיכה ואילו דס-אינטגרציה מייצגת את כוח הבלימה.

מן ההיבט הפסיכולוגי, האישיות מתאפיינת במרכיביה כלומר תפקודי האישיות (אנרגטיות, מזג, יצרים, רגשות, רצונות, חשיבה, ערכים וכו'). כל תפקוד נפשי חותר לדיפרנציאציה מקסימלית, כלומר למיצוי טוטאלי של היכולות שלו. מנגד, תפקודי האישיות מחויבים לעבוד בתאום הדדי. לשם כך צריך את ווקטור האינטגרציה. יש גם התנגשות אך גם השלמה בין הדיפרנציאציה לבין האינטגרציה. ככל שיש יותר אינטגרציה יש פחות בידול- דיפרנציאציה, ולהפך.

מן ההיבט הגרפולוגי ניתן לתאר את תשעת טיפוסי האישיות (א-ט) של אודם על רצף קווי בין אינטגרציה קיצונית, לבין דס-אינטגרציה קיצונית. הרצף הוא כדלהלן: ז', ד', ב', ג', ט', ו', א', ח', ה'. טיפוס ז' מתאפיין בקצה של אינטגרציה כפייתית, ריגידית ונוקשה של תפקודי האישיות. בקצה השני, טיפוס ה' מתאפיין בדס-אינטגרציה כאוטית המובילה לשסע ונתק נפשי. באמצע מצויים טיפוסים ג'+ט' המתאפיינים בעיוותים ודפורמציות (של כתב היד ובמקביל של הנפש) עד מצב של "קריעה" לעבר השסע של טיפוסי ו', א', ח', ה' או לסירוגין לעבר אינטגרציה בצד השני של טיפוסי ב', ד', ז'. כפי שהוצג לעיל, נפש האדם מתאפיינת בו זמנית בתשעת הטיפוסים לאמור, נפש האדם נעה בין הקוטב של אינטגרציה שהוא כוח המשיכה, לבין דס-אינטגרציה שהוא כוח הבלימה. כמו שאנו נושמים ונושפים, כך גם הנפש, האישיות והמוח עוברים תהליך של מטוטלת בין סדר וכאוס לסירוגין. הפרעה נפשית באה לידי ביטוי בקיבעון אשר מונע את המנעד והמעבר מן הסדר לכאוס ומן הכאוס לסדר.

האתגר העומד לפתחנו הוא לפענח את "נוסחת הרשת הטופולוגית" המייצגת את "תרשימי הזרימה של נפש האדם" באופן מתודי ומדעי ולא אינטואיטיבי. לשם כך, אנו נדרשים להוסיף למתודה הטופולוגית, הגשטאלטית ולמושגים של שדה ורשת פסיכולוגית את עקרונות הסטרוקטורליזם כפי שהציג זאת באופן תמציתי ז'אן פיאז'ה. עקרונות אלו עשויים לסייע לנו בהצגת מתודה פרשנית חדשה בתחום הגרפולוגיה. חשוב לציין שעקרונות הסטרוקטורליזם ממשיקים ומרחיבים את ההבנה הטופולוגית. שכן, הם מבוססים על תורת הקבוצות במתמטיקה שהיא אבן יסוד לטופולוגיה.

מבנה האישיות מן ההיבט הסטרוקטורלי מתאפיין בארבעה עקרונות[15]:

  • מערכת פתוחה וסגורה: האישיות מתפקדת בו זמנית גם כמערכת פתוחה וגם כמערכת סגורה. הביטוי הפסיכולוגי לכך הינו האפיון של אישיות מוחצנת מול אישיות מופנמת. כמערכת פתוחה האישיות מסתגלת לחוץ (התאמה) וכמערכת סגורה האישיות דואגת לסגל את החוץ לזהות שלה (הטמעה).
  • המכלול (החלקים והשלם): האישיות מתאפיינת ביחסים בין "החלקים לשלם", בין מרכיבי הנפש לבין השלם האישיותי הנוצר מתוך אותם מרכיבים, אך מרגע שנוצר השלם הוא הופך להיות יותר מסכום חלקיו שבנו אותו.
  • הטרנספורמציה: האישיות כסטרוקטורה נאבקת לשמור על שיווי משקל פנימי (הומאוסתזיס). אך מתברר שהתנאי לשיווי משקל הוא היכולת להשתנות על בסיס אילוצי חוץ וגם אילוצי פנים. לכן, הסטרוקטורה האישיותית מתאפיינת בתכונת ההתמרה- הטרנספורמציה.
  • רגולציה: האישיות כסטרוקטורה מתאפיינת ברגולציה, כלומר יכולת לווסת את עצמה על מנת לתקן סטיות מן התקן שמערערות את שיווי המשקל. התיקון מחזיר את האישיות לשיווי משקל.

היישום של ארבעת עקרונות הסטרוקטורליזם לאבחון הגרפולוגי הוא כדלהלן. הפסיכולוג הנס אייזנק תאר את הדיאגרמה הפסיכולוגית של הציר האופקי המייצג את המעבר בין מוחצנות למופנמות, מול הציר האנכי המייצג את המצב הנורמלי לעומת המצב הנוירוטי ו/או פסיכוטי. הצגתי לעיל את הטענה שהמושג הפסיכולוגי שטבע יונג ופותח על ידי אייזנק: מוחצן/מופנם מייצג את המושגים הסטרוקטורליים של מערכת פתוחה מול מערכת סגורה. ואכן שלב ראשון באבחון הגרפולוגי הוא להציג את תפקודי האישיות השונים על רצף של מוחצן/מופנם. השלב השני הוא הניסיון להציג את "האיים הנפשיים" המייצגים נורמליות מול נוירוטיות מול פסיכוטיות. ציר זה קשור לכוח הרגולציה שאמור לווסת את האישיות לעבר שיווי משקל (נורמליות). במידה והרגולציה משתבשת, האישיות מידרדרת למתח קונפליקטואלי נוירוטי (אשר בא לידי ביטוי בנוירוזות שונות כגון חרדה, פוביה, כפייתיות, היפוכונדריה, דיכאון ואסתניה). אם כוח הרגולציה משתבש עוד יותר האישיות מידרדרת למצב פסיכוטי של שסע אשר עלול להתקבע במצבים סכיזופרניים שונים (סימפלקס, קטטוניה, פרנויה, הביפרניה, או סכיזופרניה מאני-דפרסיבי).

הדילמה הפסיכולוגית היא הצגת הקשר בין הפנים לחוץ, בין האישיות לבין ההתנהגות, בין "הקופסא השחורה" שמצויה רק ברשות היחיד (רק אנחנו יודעים את עצמנו והאישיות לא נגלית החוצה), לבין ההתנהגות בפועל המוצגת לרשות הרבים. לכן, גרפולוג חייב לשלב בין המסקנות הפסיכודינמיות הסמויות מן העין, לבין הביטוי החיצוני של ההתנהגות בפועל. לשם כך הוא נדרש לשלב בין שני סוגים של קומפוזיציות: קומפוזיציה אישיותית סטטית לעומת קומפוזיציה אישיותית דינמית. הקומפוזיציה האישיותית הסטטית באה לידי ביטוי ביכולת של הגרפולוג לכמת באופן מספרי ערב-רב של תכונות פסיכולוגיות המייצגות תפקודי אישיות שונים. לאחר שנותנים ציון ל-20-30 תכונות פסיכולוגיות אנו מקבלים "פסיכוגרמה" סטטית של האישיות. הקומפוזיציה הדינמית באה לידי ביטוי ביכולת של הגרפולוג לתרגם את הפסיכוגרמה הסטטית לטקסט כתוב. הטקסט הכתוב מתאר רשת של קשרים, רשת של סיבות ותוצאות בין התפקודים הפסיכולוגיים השונים. לכן, אנו נדרשים בו זמנית לתרגם את הפרשנות של סימני כתב היד גם למדידה כמותית של תכונות פסיכולוגיות אך גם להצגה איכותנית של הפסיכודינמיקה הנפשית ובמקביל ההתנהגות בפועל. הקומפוזיציה הדינמית מייצגת תרשים זרימה של נפש האדם ובמקביל תרשים זרימה של התנהגויות מורכבות כפי שהן באות לידי ביטוי בהסתגלות הקיומית של האדם בנסיבות משתנות. תרשים הזרימה היא אותה מורכבות חידתית של הטופולוגיה הנפשית.

יגאל ורדי – 2018

[1] אודם י', האדם וכתב ידו, הוצאת דביר, 1963.

[2] Lewin, K. (1936). Principles of topological psychology. New York: McGraw-Hill.

[3] ראה ערך טופולוגיה בויקיפדיה.

[4] ראה ערך רנה טום בויקיפדיה.

[5] שרייבר ג', פשוט מורכב, מסע ספרותי-גיאומטרי-לא-ליניארי: מבורחס עד לאקאן, רסלינג, 2011.

[6] בכל תולדות חקר הגרפולוגיה, הנושא של היחס בין מדידה כמותית למידת יחסים, לא טופל באופן מקיף ומעמיק ולכן הדילמה המדידתית עדיין פתוחה. יש לפתח מדידה מסוג חדש המשלבת כמות מול יחס ולקבוע קריטריונים של גדול וקטן בהתאם לאותו מכלול.

[7] אודם י', כתב יד ואישיות, הוצאת דביר, 1977.

[8] פורטוגלי י', יחסים מוכלים, הקיבוץ המאוחד, 1996.

[9] הלפרין א', רשת הזמן, מסע להבנת הזמן והמציאות, הוצאת מטר, 2017.

[10] מהלר ו', פסיכולוגיה, כרך א' וכרך ב', תרבות וחינוך, 1971.

[11] אוונס ד', מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית, תרגום מאנגלית: דב אילון, הוצאת רסלינג, 2005.

[12] ברבראשי א.ל, קישורים, המדע החדש של הרשתות, תרגום: דרורה בלישה, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2004.

[13] ורדי י', האישיות הקולאז'ית, תורת אישיות סינרגטית, הוצאת ידיעות ספרים, 2013.

[14] קרייטלר ה'. קרייטלר ש. הפסיכולוגיה של האמנויות, ספרית פועלים, 1980. (נושא של כוח משיכה מול כוח בלימה פותח על ידי פרופ' גילה בלס בספרה החדש: "קומפוזיציה בציור" שטרם פורסם).

[15] פיאז'ה ז', הסטרוקטורליזם, תרגום: משה קרוי, ספרית פועלים/דעת זמננו, 1972.

 

 

תפריט

כניסה לרשומים

שכחת סיסמא?