חלק א': דעיכת הכתב היא דעיכת הרוח
כשירות כתיבתית
על מנת לבצע אבחון גרפולוגי, הגרפולוג נדרש לברר מהי הכשירות הכתיבתית[1] של הכותב. במידה והכותב חסר השכלה וכותב בצורה עילגת, הרי שכתב ידו המשובש איננו משקף את אישיותו אלא משקף רק מוגבלות טכנית ברכישת מיומנות הכתיבה. כמו כן, במידה והכותב סובל מדיסגרפיה או דיסלקציה, שיבושי הכתיבה אינם מלמדים במישרין על היבטים נפשיים אלא יותר על היבטים דיס-פונקציונליים ברמות נוירולוגיות שונות. לכן, על מנת לבצע אבחון גרפולוגי, חשוב לוודא שהכותב כשיר לכתיבה בעקבות מיומנות רבת-שנים בתחום, לפחות יב' כיתות.
הקלדה על מחשב המשבשת בעד כשירות הכתיבה
בתקופה זאת, כאשר אדם נדרש לכתוב לצורך אבחון גרפולוגי, לרוב הוא מצהיר: "אני רוב הזמן מקליד על המחשב ואני שנים כבר לא כותב, האם הכתיבה שלי היא כשירה לאבחון?". התשובה לשאלתו הלגיטימית של המועמד הינה שאם הוא סיים יב' כיתות, אזי כתב היד שלו כשיר לכתיבה, גם כאשר זמן רב הוא לא מפעיל את הפונקציה הכתיבתית ביומיום. אך מאחורי השאלה שמציג המועמד, חבויה בעיה הרבה יותר עמוקה. שכן, המחשב השתלט על חיינו ואנו יותר מקלידים מאשר כותבים. השאלה הנשאלת היא האם זה עלול לגרור ברבות השנים והדורות לדעיכת הפונקציה הכתיבתית אצל בני אדם, ואם כן, כיצד זה ישפיע מעבר לאי-כשירות כתיבתית? טענתי במאמר זה הינה שדעיכת הכתב גוררת לדעיכת הרוח. אסביר ואנמק.
מותר האדם הוא הכתיבה
מותר האדם איננו החשיבה, איננו השפה וגם לא הדיבור. מותר האדם הוא הכתיבה, כאשר הכתיבה מכילה בחובה בתהליך הביצוע את הדיבור האילם, השפה והחשיבה. לכן, פגיעה בכשירות הכתיבה מובילה לתגובת שרשרת לעבר פגיעה בדיבור, בשפה ובחשיבה במשולב. על מנת להוכיח השערה זאת, אציג את טיעוניי על בסיס שלושה רבדים: הבנת פונקציית כף היד בייצוג המוחי, הבנת פונקציית השפה ולבסוף הבנת פונקציית הכתיבה.
חלק ב': פונקציית כף היד
אינוש הקוף ושחרור הידיים
בתהליך אינוש הקוף, מרגע שהאדם הקדמון הצליח לעמוד על זוג רגליו, הידיים התפנו. האדם כונה "הומו-פאבר" כלומר האדם העובד[2]. הידיים התפנו לעשייה, לעבודה וליצירת טכנולוגיות בשרות קיומו של האדם. פעילות אקטיבית של הידיים השפיעה על עוררות המוח ובמיוחד על האונה המצחית של האדם. האונה המצחית מתאפיינת בשתי פונקציות בסיסיות: תכנון ותחזית לעבר העתיד ובמקביל וויסות של מערכות נמוכות במערכת העצבים המרכזית. האונה המצחית אחראית במקביל גם על וויסות המיקרו-מוטוריקה של היד, דבר שיש לו השפעה ישירה ומשמעותית על ביצוע הכתיבה[3].
ייצוג כף היד במוח בהומנקולוס
הוכחה למשמעות הפונקציונלית של כף היד במערך המוחי של האדם היא העדות על גודל הייצוג שיש לכף היד ביחס לאברים אחרים באזור הקורטיקלי הגבוה של המוח המכונה הומנקולוס (האדם הקטן). כף היד היא האיבר הגדול ביותר מבחינת ייצוג על בסיס מסת המוח ביחס לאברים אחרים כגון רגליים, עיניים, פה, לשון וכו'. כף היד כאיבר הדומיננטי במוח, היא האחראית לאחיזת העט ולפעילות הכתיבה במקביל לבקרה וויזואלית.
כתיבה היא תהליך נוירו-מנטלי מורכב
הכתיבה היא תהליך מוחי מורכב ביותר. כראייה לכך, כאשר ילד בן שנתיים מתחיל להבשיל בדיבורו, הוא עדיין לא בשל לכתוב. כמו כן, כאשר ילד מצליח לשרוך נעל בהתבסס על קואורדינציה מוטורית עדינה, הוא עדיין לא בשל בקואורדינציה המוטורית לאחוז נכון את העט והוא נדרש לחמש שנים של תרגול בציור (במעבר משלב השרבוט אל שלב הסכימה וכלה בשלב הריאליזם) כדי להיכנס לכיתה א' ואז להתחיל ללמוד לקרוא אותיות ולעצב אותן בצורה גרפית בקווים ישרים ואט אט להבשיל לכתיבה תמה המצריכה גמישות קואורדינטיבית בעיצוב האותיות על בסיס קו קעור, קו קמור וקו ישר[4].
חלק ג': פונקציית השפה
המילים והדברים
כפי שנאמר לעיל, הכתיבה מכילה בחובה בתהליך ביצועה את השפה, הדיבור האילם והחשיבה. ללא פונקציית שפה, אין כתיבה. תנאי לכתיבה הוא היכולת במקביל לקרוא את האותיות, המילים והמשפטים. נשאלת השאלה מהי פונקציית השפה? כשהאדם הקדמון צפה במציאות, כמו בעלי חיים אחרים, ללא כשירות שפתית, הוא הצליח לראות את האובייקטים של המציאות באמצעות העין, לשמוע, לגעת, לחוש ולמשש בעזרת היד, ובגישה סנסו-מוטורית ליידע את המציאות. מרגע שהשפה הבשילה אצל האדם הקדמון, הוא החל לכנות את האובייקטים בשמות ובמושגים. מאחורי כל מושג טמונים ערב-רב של משמעותיות על אודות אותו אובייקט. כלומר, יש הבדל בין להסתכל באופן וויזואלי על המציאות לבין לראות אותה. להסתכל משמע לצפות בעזרת העין במציאות מבלי להקנות משמעות לאובייקטים. לעומת זאת, לראות משמע לפרש והפרשנות מבוססת על השפה והמושגים. מרגע שהאדם מצביע ואומר: "ראיתי הר" או "ראיתי עץ" וכן הלאה, אמירתו טומנת בחובה משמעויות דיאגנוסטיות מה זה הר ומה זה עץ. הפילוסוף מישל פוקו[5] כתב את ספרו "המילים והדברים" בניסיון להציג את הקשר ההכרחי אך גם הפרובלמטי בין האובייקטים של המציאות לבין המושגים המפרשים את אותם אובייקטים.
אין עובדות בלי תיאוריה, אין מציאות בלי שפה
פילוסופים ומדענים הגיעו למסקנה שאין עובדות ללא תיאוריה[6], כלומר אי אפשר לראות עובדות מבלי להתבסס על פרשנות תיאורטית. דוגמא מובהקת לכך הינה היכולת של אסקימואי לראות למעלה מעשרה סוגי שלגים, ואילו אנו בני המערב, שיש לנו את אותו אפרטוס ויזואלי שהוא העין, מצליחים לזהות רק סוג אחד של שלג. הסיבה לכך הינה שהאסקימואי מכנה בשמות שונים סוגי שלגים שונים, כאשר מאחורי כל שם יש פרשנות שונה[7]. המושגים השונים מייצגים תיאוריות שונות המפרשות את העובדות הנצפות. כלומר, ניתן להגיע למסקנה שהשפה מרחיבה את שדה הראייה.
חלק ד': פונקציית הכתיבה
הציור והכתיבה
בתהליך התפתחות האדם הקדמון, הציור קדם לכתיבה. ציור המערות נוצר 40,000 שנים לפני הספירה ואילו הכתיבה נוצרה 3,500 שנים לפני הספירה. כמו שנדרשות אצל הילד חמש שנים של הבשלה גרפו-מוטורית באמצעות הציור (שרבוט, סכמה וריאליזם) כדי שיוכל להתחיל לכתוב, כך נדרשו 36,000 שנים של הבשלה ציורית לעבר גיבוש יכולת הכתיבה בתהליך האבולוציה של האדם. גם פה, הכתיבה, כפי שאנו מכירים אותה היום, לא נוצרה בבת אחת. הכתיבה החלה ככתיבה פיקטוגרפית, כלומר, כייצוג של מושגים ציוריים כמו ההירוגליפים. אט-אט הציורים המינימליסטיים שתיארו ותפקדו כאותיות ומושגים, עברו שינויים מורפולוגיים של הפשטה עד לעיצוב האותיות כקוד סימבולי, לעבר כתיבת יתדות ולבסוף לכתיבה מושגית של הברות.
הדקדוק האוניברסלי בשפה
הבלשן הישראלי נועם חומסקי[8] הציג תיאוריה המבחינה בין השפות השונות הגלויות לעין ברשות הרבים, לבין שפה חבויה אותה הוא כינה בשם שפה אוניברסלית-גנרית (מחוללת). לטענתו ישנה במערך הנוירו-מנטלי של האדם, במערכת העצבים המרכזית, פונקציה של דקדוק אוניברסלי הקיים רק בפוטנציה. הדקדוק האוניברסלי מתממש הלכה למעשה, בתהליך של למידה של שפה ספציפית שיש לה את הדקדוק הייחודי לה. לטענתו הדקדוק האוניברסלי עובר שינוי לעבר אדפטציה לדקדוק הספציפי שאותו האדם לומד.
הכתיבה האוניברסלית
להשערתי כמו שקיים דקדוק אוניברסלי, כפי שהציג זאת בתיאוריה נועם חומסקי, כך גם קיימת כתיבה אוניברסלית, הקיימת בפוטנציה במערך הנוירו-מנטלי של האדם והיא עוברת שינוי ואדפטציה לכתיבה הנלמדת. כראייה להשערתי, ניתן להראות קודם כל דמיון צורני מפתיע בעיצוב אותיות משפות שונות, אשר דומות מבחינת ההגייה. למשל, האות ת' בעברית והאות T באנגלית, האות מ' בעברית והאות M באנגלית, האות ה' בעברית והאות H באנגלית. המורפולוגיה של האותיות השונות דומה מבחינה צורנית, דבר המלמד אותנו על קיומה של סטרוקטורה חבויה (מבנה עומק) במערך הנוירו-מנטלי של האדם[9], אך לא די בכך. מסתמנת מגמה אוניברסלית עמוקה יותר בבחינת קיומם של "ארכיטיפים כתיבתיים"[10].
ארכיטיפים כתיבתיים
הגרפולוגיה מייצגת את כתב היד על בסיס שלושה אפיונים: התנועה, הצורה והארגון. התנועה היא הבסיס לכתיבה. התנועה המתאפיינת בלחץ חדירה של העט לתוך הנייר, במהירות הכתיבה, באופן פורקן האותיות ובאלסטיות של הקו. התנועה מוצגת על פי רודולף פופאל[11], על רצף של חמש דרגות הקשיה, מקצה אחד של הקשיה עוויתית, עבור לקצה שני של כתיבה רפיונית (א-טונית) ובאמצעות כתיבה הרמונית של לחץ והרפיה לסירוגין. ניתן להרחיב את הרצף של פופאל לשבע דרגות של "כפיתה מול שחרור" שהציגה תאה לוינסון[12] ולבסוף ניתן להרחיב זאת לתשעה סוגים של תנועתיות בין הקשיה לבין רפיון על בסיס טיפוסי א-ט של אודם[13], כפי שמוצג להלן:
א' ו' ט' ג' ב' ד' ז' ח' ה'
דרגות ההקשיה (פופאל), דרגות של כפיתה ושחרור (לוינסון) ודרגות של תנועתיות (אודם), הם הבסיס לעיצוב צורת האותיות ובמקביל גם לארגון האותיות במרחב הנייר בצורה הומוגנית (הומוגני-ממקור משותף). ההומוגניות בין הצורה, התנועה והארגון, יוצרת תסמונות כתיבתיות (א-ט) אשר חלות על כל השפות. תסמונות כתיבתיות אלו מייצגות מבחינה מורפולוגית (צורת הקו, צורת עיצוב הצורה וצורת הארגון) תשעה ארכיטיפים.
ההשערה הינה שהארכיטיפים הכתיבתיים הללו (א-ט) שחלים על כל השפות, מייצגים במערך הנוירו-מנטלי של האדם, דרכים שונות לעיצוב הקליגרפי של האותיות מן ההיבט האנתרופולוגי[14]. ניתן להציג לדוגמא את ההבדלים בין קליגרפיות כתיבתיות שונות בתרבויות שונות. למשל: כתיבה גרמנית גותית מייצגת כתיבה בדרגת הקשיה גבוהה (פופאל), דרגת כפיתה גבוהה (לוינסון) וטיפוס ז' – הרפורמטורי (אודם). לעומת זאת, כתיבה לטינית בשפה פורטוגזית מתאפיינת בהרמוניה של קמר וקער עם נטייה ללחץ רפיוני. קליגרפיה בכתב הערבי מתאפיין בשילוב של קערים עזים יחד עם שיפודים עזים וכן הלאה.
ההשערה הינה שכל תרבות "יילדה" מתוך הארכיב המוחי של הארכיטיפים הכתיבתיים הקיימים בפוטנציה, את הקליגרפיה ההולמת את האופי של העם. יש חילוקי דעות קשים האם בכלל קיים אופי של עם ומאיפה הוא נובע. ישנם תיאורטיקנים הגורסים שניתן להראות אנלוגיה ודמיון מדהים בין טיפוסי אופי של הפרט (פסיכולוגיה) לבין טיפוסי אופי של עמים (אנתרופולוגיה)[15]. טענתי הינה שהמודל שהציג חומסקי בתחום הבלשני קיים במערך הנוירו-מנטלי של האדם בתחום הכתיבתי. זאת בהתבסס על מה שהצגתי כקיומם האפשרי של ארכיטיפים כתיבתיים, שמתממשים הלכה למעשה גם ברמת כלל מן ההיבט התרבותי (הפילוגנטי) וגם ברמת הפרט מן ההיבט הפסיכולוגי (האונטוגנטי).
הפגיעה האנושה בפונקציית הכתיבה
מכל הנאמר לעיל, אנו עדים לכך שמאות ואלפי שנים היו נדרשים כדי לחולל את המהפך הנוירו-מוטורי באדם על מנת ליילד את פונקציית השפה ובמקביל את פונקציית הכתיבה. יש הטוענים שהכתיבה נוצרה באופן אבולוציוני בעקבות צרכים תקשורתיים מסחריים בסביבה אורבנית הומה אדם. צרכים אלו השפיעו על היווצרות הפונקציה הכתיבתית במוח (מודל זה מבוסס על תפיסה ביולוגית של לאמארק הגורס: "הפונקציה יוצרת את האיבר". גישה זאת מופרכת על ידי התיאוריה הדרוויניסטית בטענה שאין הוכחה שפונקציה עוברת בתורשה. כיום מתחולל שינוי במחקר האבולוציה בשדה הביולוגיה, בהצגת תיאוריות ניאו-לאמארקיאניות חדשות[16]).
דעיכת הכתב וסכנותיה
מהפכת המחשב בתרבות האנושית במאה ה-21 מובילה לכך שכבר בגן הילדים, הילדים מקלידים על המחשב במקום לאחוז בעיפרון ולצייר, ובמקביל ילדים בבית ספר יסודי ממשיכים להקליד על המחשב במקום לכתוב. אט-אט מתחוללת דעיכה של הפונקציה הכתיבתית. כפי שנאמר על ידי לאמארק, הפונקציה יוצרת את האיבר ולכן ניתן להגיע למסקנה שאם אין צורך לכתוב, אזי גם תיווצר דעיכה בייצוג הכתיבתי במוח ואט-אט עלולה להיווצר תגובת שרשרת של "דעיכות" בשפה, בדיבור האילם ולבסוף גם בחשיבה. האם אנו על סיפה של רגרסיה תרבותית הרת-אסון או שמא השפה ובעקבותיה גם הכתיבה, יעברו טרנספורמציה לעבר קליגרפיה מסוג חדש או פתרונות אחרים שאיננו יכולים כיום לחזות אותם. אי-אפשר לדעת. מה שמומלץ למשרד החינוך הוא להמשיך לטפח את לימודי הציור והאמנות בבית הספר היסודי ובמקביל בתיכון, ולחייב כל תלמיד כתיבה ידנית עם עט או עיפרון, בלי לבטל את ההקלדה על מחשב. אחרת, דעיכת הכתב עלולה לגרור לדעיכת התרבות.
יגאל ורדי – 2018
[1] רצון ח', ילדים כותבים, קו וכתב, ביטוי אישי, הוצאת אח, 2002.
[2] אנגלס פ', אנטי-דיהרינג, תרגום: יצחק מן, ספרית פועלים, 1959.
[3] Luria, A.R., The Working Brain – An Introduction to Neuropsychology, Trans: Basil Haigh. Allen Lane The Penguin Press Penguin Books, 1973.
[4] ורדי י', כתב היד כראי הנפש, גרפולוגיה ומדעי ההתנהגות, הוצאת ידיעות ספרים, 2000.
[5] פוקו מ', המילים והדברים: ארכיאולוגיה של מדעי האדם, מצרפתית: אבנר להב, רסלינג, 2011.
[6] פופר ק', הגיון התגלית המדעית, תרגום מאנגלית: יוסף אגסי, הוצאה עלו-עט, 2017.
[7] חזן ח', השיח האנתרופולוגי, משרד הביטחון-הוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, 1992.
[8] חומסקי נ', לשון ורוח, הוצאת ספריית פועלים, 1978.
[9] פיאז'ה ז', הסטרוקטורליזם, תרגם ג"מ קרוי, ספריית פועלים, 1972.
[10] יונג ק"ג, האני והלא מודע, תרגום: חיים איזק, הוצאת דביר, 1973.
[11] נפתלי א', גרפולוגיה ורפואה, כתב היד, הגוף והנפש, הוצאת ש. פרידמן בע"מ, 1991.
[12] אודם י', כתב יד ופסיכודינמיקה, הוצאת אח, (1981) 2002.
[13] אודם י', כתב יד ואישיות, הוצאת אח, (1977), 2008.
[14] ורדי י', כתב היד כראי הנפש, גרפולוגיה ומדעי ההתנהגות, ידיעות ספרים, 2000.
[15] שוהם ש"ג, הליכי טנטלוס, צ'ריקובר, 1977.
[16] יבלונקה ח', למב מ"ג, אבולוציה בארבעה ממדים :תורשה גנטית, אפיגנטית, התנהגותית וסמלית בתולדות החיים, תרגום: ברוריה בן ברוך, הוצאת עם עובד, 2009.