מיליוני שנות אבולוציה הביאו את האדם ליכולת להיות מודע לעצמו, לסביבתו ולציר הזמן של עבר הווה עתיד הכולל את מודעותו לסופיותו. גדול הפילוסופים סוקרטס טען שמשמעות החיים מתאפיינת בעצם חיפוש אחר אותה משמעות באמצעות פיתוח הידיעה. הצו הסוקרטי "דע את עצמך" מתבסס על ההנחה שאין טעם לחיים אלא אם משקיעים מאמץ בפיתוח הידיעה על אודות טעם החיים. וככל שאדם מרחיב את אותה ידיעה על עצמו ועל העולם כך הוא נחשף לממשק של אי ידיעה נוספת גדולה יותר, וכך עד אין סוף. אך זהו בדיוק טעם החיים. מאות שנים מאוחר יותר קבע הפילוסוף הצרפתי רנה דקרט ואת האימרה הידועה: "אני חושב משמע אני קיים". הוא הטיל ספק בכל כולל בעצמו. נקודת הארכימדס שעליה התבסס כדי לא ליפול לספקנות מוחלטת היתה ההבנה שהרפלקסיה העצמית היא המקנה לו את הוודאות האחת והיחידה על עצמו. לכן הוא פסק את האימרה "אני חושב – משמע אני קיים".

נראה שרצנו מהר מדי. אמנם מותר האדם הוא המודעות והידיעה העצמית. אך בטרם מבשילה המודעות העצמית בליווי השפה, ישנה מודעות עצמית ראשונית יותר, בסיסית יותר. זאת אותה חוויה בלתי אמצעית של האדם את עצמו – בטרם נולדת המילה. זאת אותה הרגשה סובייקטיבית, טובה או רעה, של האדם את עצמו בה הוא מצליח לחוות בצורה בלתי אמצעית ללא המשגה את עצמו. ולכן טרם פסיקתו של דקרט "אני חושב משמע אני קיים" ניתן לומר "אני מרגיש / חווה את עצמי משמע אני קיים". ישנם פסיכולוגים המייחסים לאותה חוויה ראשונית את אותו מרכז אונטולוגי של נפש האדם כלומר את הבסיס להוויה האינטרפסיכית. הדימוי של אדם את עצמו הוא המרכז ואליו מתלווים תפקודי הנפש הנוספים: היצר, החשיבה והרצון. הם משפיעים על אותה חוויה ראשונית אך אינם יוצרים אותה.

הדימוי העצמי איננו סתטי. הוא משתנה בתקופות שונות בחייו של האדם. כמו שאר תפקודי האישיות הוא מתעצב ומתגבש בתקופות ראשוניות וקריטיות כגון בשנה הראשונה של החיים, לאחר מכן בתקופת הגן, בי"ס היסודי, ובתקופת גיל ההתבגרות. הדימוי העצמי משתנה גם בגיל הבגרות והזיקנה בהקשרים שונים.

לפי התיאוריה של הפסיכולוג היינץ קוהוט הדימוי העצמי מתגבש בעקבות שתי סיבות: קבלת אהבה עצמית וקבלת ציפיות מסוימות מגורם הזדהותי. הדימוי מושפע מן הערכה והאהבה שאדם מקבל מהוריו למול קבלת ציפיות לעבר העתיד במימוש עצמו ויכולותיו. מתאפשרות ארבע קומבינציות בין שני הוקטורים – אהבה וציפיות: אהבה טובה וציפיות גבוהות זה המצב האופטימלי; מחסור באהבה ומחסור בציפיות מתאפיין כמצב נפשי הרסני; קבלת אהבה ללא ציפיות גורם לאדם להרגיש בתחושה נרציסטית של הרגשה טובה אך ללא אופק עתידי וללא מוטיבציה לממש את עצמו; מחסור באהבה עם קבלת ציפיות גורר אותו לעשייה סיזיפית מתוחה במימוש עצמי עם תחושת רעב מתמדת לקבלת תשומת לב והערכה.

 

אך הדימוי העצמי מתגבש עוד לפני כן. על פי מישנתה של הפסיכואנליטיקנית מלאני קליין בשנה הראשונה חווה התינוק את הקשר האינטימי הראשוני בינו לבין אמו כקשר חיובי או שלילי (השד הטוב או השד הרע). היות והוא עדיין איננו מצליח להבחין בינו לבין העולם שמחוצה לו שכן גבולות האגו אינם מעוצבים דיים, כל יחס שהוא מקבל מן החוץ נחווה אצלו כאילו זה בא ממנו. לכן, יחס טוב מצד אמו גורם לו לחוש שהוא הטוב ויחס הרע גורם לו להרגיש שהוא מקור הרע. יחס טוב יכול להיות תומך ומחמם או מפנק וחונק. יחס רע יכול להיות כתוצאה מאי הימצאות פיזית ונטישה או כתוצאה ממגע דוחה ומתוח. וריאציות אלו משפיעות באופן שונה על התגבשות הדימוי העצמי.

 

יחסי הגומלין של האדם עם סביבתו, כלומר יחסי האובייקט, תורמים בעיצוב הדימוי העצמי באופן משמעותי. אך בניגוד לדעה הרווחת אצל פסיכולוגים שהאדם נולד כלוח חלק, ישנה דעה מדעית אחרת הגורסת שישנה פרה-דיספוזיציה ביולוגית שמשפיעה על עיצוב הדימוי העצמי. כראייה ניתן להציג אנשים שעברו ילדות קשה של נטישה בשנות ילדותם הראשונית ועל אף תקופת בדידות קשה הם הצליחו להתגבש בזהותם באופן חיובי בגלל פוטנציאל ביולוגי יציב. אך את רזי ההשפעה הגנטית המדע טרם חשף.

 

מאוחר יותר אדם נאבק לממש עצמו בשני קטבים מנוגדים – האחד בצורך להשתייך לסביבתו במחיר של אנונימיות ואיבוד הזהות מתוך ציפייה לזכות בחם וחיבוק הקבוצה. מנגד, האדם נאבק להיות שונה, ייחודי, אינדיבידואלי עם מוטיבציה להתבלט ולזכות בהערכת הקבוצה שהוא משתייך אליה. עניינים של רגשי נחיתות, תחושות קיפוח ומאבקי כבוד כולל הרצון להיות "גיבור" קשורים ללחצים של הדימוי העצמי להתבטל או להתבלט ביחס לסביבת ההשתייכות.

 

ישנם מצבים שבו הדימוי העצמי נעכב ונידחה לקרן זוית שנים רבות אצל אדם מסוים אך הוא לוחץ להשתחרר ולהתבטא מחדש בעקבות אירוע מגרה. כי אז הדימוי העצמי שהיה מעוכב, מודחק וכבול עלול להתפרץ באופן קיצוני לעבר פנטזיות גרנדיוזיות תוך ציפייה לקבל הערצה מן הסביבה כצורך ב"מראה משקפת". לעיתים הפיצוי של הדימוי הגרנדיוזי הוא כה חזק עד שהוא גורר את האדם הנורמלי להימצא באיזו פאזה קצרה של פסיכוזה שמכניסה אותו לאאופוריה של גדלות. שנים של ביטול עצמי עלולים לגרור לקוטב נגדי של מגלומניה תקופתית.

 

הבה נתאר מצבים שונים של דימוי עצמי על בסיס תורת הסימנים הגרפולוגית לעומת הגישה המשלימה על בסיס הטיפולוגיה הפוטנציאלית של ישראל אודם.

הסימנים הגרפולוגיים החשובים המעידים על הדימוי העצמי הם כדלהלן:

  1. גודל אזור אמצעי. ככל שהגודל יותר קטן      כך הדימוי העצמי יותר נמוך וככל שהגודל האמצעי יותר גדול כך הדימוי העצמי      יותר גבוה. מנגד, יש וכתב קטן מייצג דימוי עצמי מגובש אך מבוקר ואילו כתב יד      גדול עלול לייצג דימוי עצמי גבוה מטעה כתגובת היפוך לרגשי נחיתות וחולשה.
  2. תנודתיות האזור האמצעי. ככל שהאזור      האמצעי עקבי בגודלו הוא מייצג יציבות בדימוי העצמי. ככל שהאזור האמצעי תנודתי      זה מלמד על חוסר יציבות בדימוי העצמי. כמו כן ישנם שני מצבים קוטביים שבו      האזור האמצעי הולך וגדל לקראת סיום המילה דבר המייצג התחזקות של הדימוי העצמי      לעומת מצב של הקטנה לקראת סוף המילה המלמד על דעיכה בבטחון העצמי.
  3. הקו. קו ישר וזויתי מייצג דימוי עצמי      מתוח, לחוץ, אגרסיבי אך גם נחישות ובטחון. לעומתו קו חוטי מייצג דימוי עצמי      ממוסמס, וותרני ופשרני אך גם גמיש וסתגלני. קמר וקער מייצגים את השלמות של      המעגל או של האליפסה אשר יוצרים דימוי עצמי מחוסן וגמיש.
  4. הצורה הגיאומטרית. אליפסה עומדת      מייצגת התפתחות בציר האנכי במישור האינדיבידואלי על חשבון הציר החברתי. זה      מייצג התפתחות חיובית של הדימוי העצמי במגמת התחזקות פנימית. לעומת זאת      אליפסה שוכבת מייצגת רמיסה של הדימוי העצמי לטובת אילוצי חוץ בקשרי אני-זולת.      כתב עגול מייצג את הרצון להיות בשלמות גם עם עצמך וגם עם הזולת וזה גורר      למתיחות נוירוטית בדימוי העצמי בין שני הקטבים האנכי והאופקי, האישי והחברתי      בהקבלה. כתב מרובע מייצג צורך בחיפוש אחר בטחון עקב חוסר בטחון פנימי. כתב      משולש מייצג שסע ומתיחות של הדימוי העצמי עד כדי הרס עצמי.
  5. תקן. ככל שהכתב תקני הוא מייצג דימוי      עצמי מגובש המשרת ציפיות קונפורמיות כלפי חוץ אך גם גיבוש מתוח עקב סכנה של      חסר אותנטיות. ככל שהתקן יותר מפושט או מוחסר זה בא על חשבון חוסנו של הדימוי      העצמי. ככל שהתקן יותר מועשר ומקושט זה מייצג פיצוי ראוותני עקב עודף רגישות      ורגשנות שמלווה בתלות חזקה בדעת קהל אוהדת מן החוץ.
  6. זוית הכתיבה. זוית ימנית מייצגת דימוי      עצמי מגובש עם ציפיות לעבר מימוש עתידי. זוית ישרה מייצגת דימוי עצמי מבוקר,      שקול ואף לעיתים מעוכב עם זהירות במימוש עצמי ואילו זוית שמאלית מייצגת עכבה      וביקורת עצמית גבוהה שלעיתים חונקת כל ביטוי ספונטני של הדימוי העצמי.

 

אפיון הדימוי העצמי של האדם על בסיס פרשנות הטיפולוגיה של ישראל אודם המכונה: תורת הפוטנציות.

טיפוס א' – הנירפה. מייצג דימוי עצמי נמוך, הססני וחסר בטחון.

טיפוס ב' – האינטגרטיבי. מייצג דימוי עצמי חזק עם הערכה ואהבה עצמית וגם עם ציפיות למימוש עצמי. ישנה מחזוריות של עליות וירידות בדימוי העצמי אך בצורה לא קיצונית.

טיפוס ג' – האימפולסיבי. דימוי עצמי תנודתי בין בטחון עצמי מופרז עד כדי מגלומניות לבין איפוס עצמי עד כדי וויתור לטובת הזולת עם נטייה לאלטרואיזם קיצוני. אך כמו גל ים הוא חוזר לעבר אגוצנטריות ואינפלציה של הדימוי.

טיפוס ד' – הרציונלי. דימוי עצמי מבוקר, צנוע, מאופק אך מגובש ובשליטה.

טיפוס ה' – הריאליסטי. דימוי עצמי נמוך עם ביקורת עצמית עוינת עד כדי סגפנות וביטול עצמי.

טיפוס ו' – הנרקיסטי. מעבר חד בין אינפלציה של אהבה והערכה עצמית ללא כיסוי ביחס ליכולות ולמימוש העצמי לבין פיחות קיצוני בערך העצמי לאחר התמודדות עם חיי המעשה שמלווים בתסכול וכשלון.

טיפוס ז' – הרפורמטורי. דימוי עצמי מפותח הנתון לסד של ביקורת עצמית גבוהה הגורמת להרגשת חנק.

טיפוס ח' – האיובי-זאבי. דימוי עצמי שסוע ומתוח, לחוץ מאוד שמלווה בנטייה להרס עצמי.

טיפוס ט' – האנארכי יצרי. דימוי עצמי נמוך עם מחזוריות שלילית של מצבי רוח קיצוניים.

ניתן לדרג את הטיפולוגיה של אודם לשלוש קבוצות ביחס לרמת גיבוש הדימוי העצמי. הקבוצה הנמוכה היא: טיפוס א, ה, ח. הקבוצה האמצעית: ג, ט, ו. הקבוצה הגבוהה היא: ב, ד, ז.

המודעות העצמית של האדם את עצמו משפיעה על חוסנו של הדימוי העצמי לטוב או לרע. אך זהו נידבך גבוה יותר במידרג תפקודי הנפש שקשור לרפלקסיה עצמית, לשיח המילולי של האדם בינו לבין עצמו כאשר הוא עושה זאת לבדו או עם גורם מתווך במסגרת פסיכותרפיה.

ניתן לומר שמשמעות החיים מבוססת יותר על הצד הקוגניטיבי-שכלי של תפיסת האדם את עצמו. משמעות זאת קשורה לרשת הסימבולית שהאדם פורס בינו לבין החיים.

לעומת זאת טעם החיים מבוסס יותר על אותה הרגשה אינטימית של אדם את עצמו ללא תווך של השכל והמשמעות הסימבולית החוצצת ביניהם. זוהי חוויה בלתי אמצעית.

ניתן להציג ארבע קומבינציות: החל מהקומבינציה האופטימלית שבה האדם מרגיש גם טעם חיים חיובי וגם משמעות חיים עשירה לעומת מצב הרסני של טעם חיים נמוך עם חוסר במשמעות כלפי החיים. שני מצבי ביניים הם המעניינים: טעם חיים חיובי ללא משמעות חיים מקנה לאדם הרגשה טובה עם עצמו בלי להסתכל על החיים ביומרות גבוהות אלא עם נטייה לפשרה זעיר-בורגנית. לעומת זאת משמעות חיים גבוהה ללא טעם חיים גורר את האדם להתבונן בחיים בפרספקטיבה פילוסופית כאשר בחייו הפרטיים הוא מרגיש רע אך יש לו כל מיני צידוקים הבאים להסביר את מצוקתו (רציונליזציות ואינטלקטואליזציות).

האדם נע חוויתית בין תחושת דימוי עצמי טוב או רע, בין תובנה של מודעות עצמית צרה או רחבה ובין הרגשת סיפוק או תסכול של הגשמה העצמית במהלך ציר הזמן לעבר המחר. הדימוי העצמי הוא מרכז ההוויה הנפשית המשפיעה על יכולתו של האדם להתמודד מול תסכולים וכשלונות ומנגד מקנה לו היכולת לדעת להעריך ולהנות מהצלחות והישגים.

 

יגאל  ורדי 2004