חלק א': רקע תיאורטי
הצגת הפרדוקס בחקר מהות היצירתיות
אנו מנסים להבין את תהליך היצירתיות כפי שהיא באה לידי ביטוי בעשייה האנושית, כלומר מן ההיבט הפסיכולוגי. מתעורר פרדוקס בסיסי. אם ניתן להסביר יצירתיות אזי היא כבר לא יצירתיות. שכן, האפיון של יצירתיות בא לידי ביטוי בכך שהוא לא ניתן להסבר ובמקביל לא ניתן ללמוד אותו. מהותה של היצירתיות היא "נביעה" של "יש מאין" או "יש מיש" כקפיצת מדרגה- קוואנטית שאי אפשר לבצע רדוקציה למקורות ההתהוות שלה.
החיפוש אחר המתודה היצירתית האובייקטיבית ברשות הרבים
הפילוסוף האנגלי מן המאה ה-17 סר פרנסיס בייקון חתר ליצור מתודה יצירתיות בתחום המדע בגישה אמפירית ואינדוקטיבית. הוא תבע לנסות למחוק כל דעה קדומה על מנת לאפשר למדען להתבונן במציאות בצורה נקייה "כלוח חלק" (באמירתו של הפילוסוף ג'ון לוק) ולאפשר לעובדות להיחשף לצפייה ההדרגתית של המדען. לטענתו, צבר של עובדות המתאסף בצורה אינדוקטיבית מאפשר את הכללה הסופית לעבר גיבוש מסקנה ומידע על אודות תחום המחקר. מה שניסה בייקון הוא להציג סוג של "אלגוריתם יצירתי" כלומר להציג מתודה שבה כל המדענים יכולים לפעול על פיה ולהגיע לתוצאות יצירתיות מובנות.
היצירתיות כאקט של ניחוש והשערה בלי יכולת למצוא צידוק לקפיצת המדרגה
לעומת בייקון, טענתו של הפילוסוף האנגלי מן המאה ה-20 סר קרל פופר, הינה שהלוגיקה של היצירה המדעית מושתתת על קפיצת מדרגה קוואנטית בבחינת ניחוש, השערה והצגת תיאוריה ללא צורך במתן צידוק. שכן, כהשערה היא תמיד קפיצת מדרגה בלתי-מוסברת. בתהליך היצירה המדעית פופר שם דגש על בדיקת ההשערה ולא על מקור התהוותה. תלמידו של פופר, הפילוסוף הישראלי יוסף אגסי, מצטט את טענתו של ויליאם בארטליי (גם כן תלמידו של פופר) את הטענה שבתהליך היצירה אין צורך לצדק. שכן, כל צידוק מחייב צידוק וכך ברגרסיה אין-סופית. לכן, מבחינתם קפיצת המדרגה הקוואנטית בתהליך גיבוש העשרה יצירתית, היא הכרחית ואיננה ניתנת להסבר תהליכי, היא תמיד רבולוציה ולא אבולוציה.
היצירה בקפיצת מדרגה גשטאלטית ללא הסבר התהוותי
דוגמא לכך בשדה הפסיכולוגיה, היא מחקרו הידוע של וולפגנג קוהלר אשר הציב קוף רעב למול בננה גבוהה ממנו. הקוף נדרש לחבר בין שני מקלות על מנת להגיע לבננה. מה שקוהלר צפה על אודות התנהגותו של הקוף, זה שהוא לא ביצוע שום ניסוי וטעייה של חיפוש, אלא באופן פתאומי, בקפיצת מדרגה קוואנטית, הוא חיבר בין המקלות והצליח להגיע לבננה ולהוריד אותה אליו. קוהלר שייך לפסיכולוגית הגשטאלט, ואכן הגשטאלט גורס שאמנם החלקים בונים את השלם אך אי-אפשר לדעת כיצד זה מתבצע, אי-אפשר לדעת כיצד מתחולל המעבר בין החלקים לשלם. באותה מידה תיאורית הגשטאלט גורסת שאי-אפשר לפרק את השלם באופן רדוקציוניסטי למרכיביו. שכן, תמיד "השלם הוא יותר מסכום חלקיו". לכן, מבחינה קוגניטיבית, מה שהתחולל במוחו של הקוף, על פי השערתו של קוהלר, הוא "סגירת תבנית" מתבנית רעה לתבנית טובה באופן נביעתי, קפיצתי ולא תהליכי.
"אינני מחפש-אני מוצא", פיקאסו
הדוגמא משדה האמנות היא של הצייר הספרדי פבלו פיקאסו אשר דיווח על תהליך היצירה שלו באמירה: "איננו מחפש-אני מוצא". לטענת פיקאסו כשהוא עומד מול הבד הלבן, הוא יוצר באופן "נביעתי" מבלי לחפש. לכן, מבחינתו היצירה היא קפיצת מדרגה מבלי יכולת להסביר את מקורות התהליך שיצרו אותה. בספרי "ויווה פיקאסו, פרשנות אסתטית ליצירתו" חלקתי באופן חלקי על טענתו של פיקאסו והראיתי שלמעשה הוא צייר כל יום כחמישים עד שבעים רישומים במחברת הציורים שלו. רישומים אלו היוו בעבורו לא רק יצירה בפני עצמה אלא תרגילים של חיפוש וטעייה. הוא תרגל עוד ועוד ובצורה אינדוקטיבית אפשר לעצמו למחרת היום לבצע את קפיצת המדרגה הדדוקטיבית לעבר יצירה המבוססת על מציאה ולא על חיפוש. מתחת לפני השטח אנו מבינים שכן התחולל תהליך של חיפוש באמצעות הסקיצות המרובות שהיוו בעבורו תרגילי הכנה לעבר קפיצת המדרגה. תהליך של ניסוי וטעייה מאפשר לאמן ליצור לעצמו את "הקוד האסתטי" והקוד האסתטי עובר ווריאציות יצירתיות של קפיצות מדרגה כל פעם מחדש.
יצירתיות משלבת בהכרח תהליך דדוקטיבי ואינדוקטיבי כאחד
במאמר זה אנסה להראות שהיצירתיות משלבת בו זמנית גם את קפיצת המדרגה הדדוקטיבית, האינטואיטיבית, ההשראתית, אך גם במקביל באופן הכרחי את השלב האינדוקטיבי, המבוסס על תהליך של ניסוי וטעייה ממושך ואמפירי. ניתן להציג זאת בשילוב ההכרחי בין החוקר לבין היוצר. החוקר פועל על בסיס הנחייתו של בייקון, ליצור ללא דעה קדומה, להתבונן במציאות ולאסוף אינפורמציה ועובדות ובצורה אינדוקטיבית ובצבירה (אקומולציה) מן הפרטים אל מסקנת המכלול. לעומת זאת, היוצר מציג סגנון קיומי והצהרתי מוכר של "אל תבלבלו אותי עם העובדות", שכן, מבחינתו הכל נובע ממנו, מבפנים כהשראה. לטענתי, אצל כל יוצר יש שילוב דדוקטיבי ואינדוקטיבי כאחד ואת זאת אראה בהמשך.
דיפרנציאציה יצירתית בתחומי עיסוק שונים
כשאנו חוקרים את נושא היצירה, אנו מחויבים לבצע הבחנה ודיפרנציאציה בין סוגים שונים של יצירתיות או בניסוח אחר בין יצירתיות בתחומים שונים. שכן, אין תהליך היצירה דומה בשדה המדע לעומת שדה האמנות. גם בתחום האמנות יצירה של שיר שונה מיצירה של פרוזה. כמו כן, יצירה אצל מנהיג פוליטי, איש עסקים, טכנאי, ארכיטקט, רופא וכו', בכל תחום יש את האפיון הייחודי של תהליך היצירה מבחינה קוגניטיבית ואישיותית כאחד. ההנחה הינה שיש כנראה מכנה משותף המאפיין את היצירתיות אך לאחר מכן אותו מכנה משותף עובר דיפרנציאציה ייחודית לכל שדה ושדה ואת זה נידרש לתאר ולהסביר.
יצירתיות בשדה המדע מחייבת לפחות 70-80 אחוז חשיבה אינדוקטיבית ואמפירית המבוססת על עובדות מוצקות ורק לאחר מכן אינטגרציה יצירתית משלימה. לעומת זאת, חשיבה יצירתית בשדה האמנות מתאפיינת ב-70-80 אחוז של חשיבה רגשית, הבעתית ואינטואיטיבית, תוך התעלמות או עיוות "שפת העובדות" שהמציאות נחשפת בה. האמן יאמר "אל תבלבלו אותי עם עובדות" ואילו המדען יעשה מאמץ להימנע מלנחש או להיצמד לדעות קדומות על מנת להתבונן במציאות באובייקטיביות מקסימלית. יצירתיות בתחום פוליטי-מדיני מחייבת אינטגרציה של פונקציות חשיבה ריאליסטיות יחד עם אינטואיטיביות. יצירתיות בשדה השירה שונה מאשר יצירתיות בשדה הפרוזה. בשדה השירה היצירתיות מתאפשרת כאשר מתחולל שסע בנפש האמן המקנה לו נקודות מבט פרגמנטריות-מפורקות על המציאות. לעומת זאת, יצירתיות בשדה הפרוזה מחייבת אינטגרציה יצירתית הדומה לרפורטז'ה של עיתונאי המייצג את המציאות באופן נהיר וריאליסטי, כאשר ההבדל בין עיתונאי ואיש פרוזה הוא הערך המוסף השונה בהצגת אותה מציאות.
מדידה כמותית של היכולת היצירתית
כשאנו מנסים לאפיין, לתאר ואף למדוד את היכולת היצירתית, מן ההיבט הפסיכולוגי, אנו נתקלים בקושי מהותי. כל תחום הפסיכולוגיה הוא במהותו איכותני ולא כמותי. לכן, מדידה של תכונות פסיכולוגיות היא בעייתית במהותה, קל וחומר נושא היצירתיות. הניסיונות לבנות מבחני יצירתיות, העלו חרס בידי החוקרים. שכן, הם נפלו למספר מלכודות. ראשית, הם לא הציגו הבחנה דיפרנציאלית בין סוגים שונים של יצירתיות (יצירתיות מדעית, יצירתיות אמנותית, יצירתיות מדינאית, עסקית, טכנולוגית וכו'). שנית, יש שוני בין היכולת לפתור את המבחן באופן יצירתי, לבין אקט היצירתיות בחיי היומיום המלווה לא רק בתהליך קוגניטיבי אלא במעורבות מוטיבציונית. המוטיבציה מכילה בתוכה גורמים אישיותיים רבים שמבחן היצירתיות איננו בודק. כל יוצר מתאפיין בסוג של פאתוס, משמע התלהבות, תשוקה, עקשנות, משמעת ודבקות במשימה שהם הכרחיים לתוצר היצירתי. את זאת המבחן הפסיכולוגי של מבחני היצירתיות איננו בודק. עד היום אנו מתקשים למדוד באופן כמותי הצלחה יצירתית בתחומים שונים ומצד שני, אנו כן מצליחים לאפיין יצירתיות ייחודית כתהליך סופי.
חשיבה וקבלת החלטות משמע יצירתיות
הטענה המוצגת הינה שחשיבה משמע יצירתיות. לכן, כל אחד מאיתנו "בחיי היומיום" מתאפיין ביצירתיות. החשיבה מתחלקת לשניים: לתהליך של עיבוד אינפורמציה לעומת השלב הסופי שהוא קבלת החלטות. ידוע שכל ניסיון לצבור מידע ולעבד אותו לעבר קבלת החלטות בתחום מסוים, תמיד משאיר "חולייה חסרה". לכן, כל אחד מאיתנו חווה את הפער בין המידע שהוא אסף והכין לבין קפיצת המדרגה ההכרחית הנדרשת בשביל לקבל החלטות בין חלופות שונות אשר לרוב הן דומות ויוצרות בנו אמביוולנטיות. כלומר, הנחת היסוד הינה שיצירתיות מאפיינת את מהות החשיבה. חשיבה איננה רק למידה, זיכרון ואנליזה אלא בסופו של דבר היא מסתיימת בסינתזה. חידת הסינתזה היא חידת היצירתיות.
שיגעון, סטייה ויצירתיות
יצירתיות מתאפיינת בחשיבה החורגת מן המקובל, בחשיבה "מחוץ לקופסא". ישנם חוקרים הגורסים שתנאי הכרחי ליצירה זה שיגעון ו/או סטייה חברתית המאפשרים את היכולת לראות ולחשוב אחרת את המציאות. הביקורת שלי על אודות עמדה זאת הינה שברגע שהשיגעון משתלט על האדם, תפקודי הנפש דס-אינטגרציה. דס-אינטגרציה מחלישה, מעכבת ואף מבטלת את היכולת ליצור. על מנת ליצור האדם נדרש לרמה קוגניטיבית אמוציונלית וויטלית גבוהה. לעומת זאת, אם נרצה להגן על העמדה המקשרת בין שיגעון, סטייה ויצירתיות, נאמר שמינון קטן של שיגעון ו/או סטייה אכן תורמים ליכולת לחשוב וליצור אחרת. השאלה היא המינון. באותה מידה שמציגים את הארכיטיפ של ואן-גוך כדוגמא לקשר בין שיגעון ליצירה, כך ניתן להציג דוגמא הנוגדת עמדה זאת של המוסיקאי סבסטיאן באך, אשר היה נשוי עם ילדים וחי חיים בורגניים לכל דבר במסגרת כוח יצירה עוצמתי ללא עוררין.
אפיונים פסיכולוגיים הנדרשים כדי לאפשר יצירה
על מנת להתאפיין ביכולת יצירתית גבוהה, האדם נדרש למערך קוגניטיבי של דמיון עז, חשיבה דדוקטיבית בולטת, תשוקה עזה ליצור את החדש, עקשנות להתמודד מול כישלונות וטעויות באמצע הדרך, התמודדות מול פרדיגמות ודעות של אחרים ולבסוף גם גוף ידע מצטבר. שכן, יצירתיות איננה יכולה להתרחש ללא מסה קריטית של ידע בתחום המחקר או היצירה. לעומת טענה זאת, ניתן להציג את אמירתו של אלברט אינשטיין שטען שבגיל צעיר, בסביבות גיל ה-20 כאשר הוא שקד על יצירת תורת היחסות, הוא התאפיין באינטואיציה פיזיקלית גבוהה ביותר לעומת יכולת מתמטית מוגבלת. לעומת זאת, בשנות החמישים שלו, כאשר הוא שקד על יצירת תורת השדה המאוחד, הוא הרגיש כבול במלתעות המתמטיקה אשר חיבלו בסופו של דבר באינטואיציה הפיזיקלית שלו. דוגמא זאת מפריכה במעט את הטענה שעל מנת ליצור צריך גוף ידע מקסימלי כתשתית. הדיון פתוח.
הקשר בין אישיות ליצירה
הניסיון למצוא קשר בין האישיות הכוללת לבין היכולת היצירתית מעלה לא מעט בעיות. לדוגמא כשאנו בוחנים את האישיות של שני ציירים סוריאליסטיים: סלבדור דאלי מול רנה מגריט, אנו שמים לב שיש שוני קוטבי באישיות שלהם ואף על פי כן, שניהם הצליחו להגיע לאיכות יצירה ברמה גבוהה וייחודית ביותר. דאלי מאופיין כבעל אישיות חריגה, אקצנטרית, אימפולסיבית ורבת-צבעוניות ואילו רנה מגריט מאופיין כבעל אישיות בורגנית סולידית. כך גם לגבי השוני בין שני הציירים הידועים שיצרו את המהפכה בציור המודרני באמצעות גיבוש הסגנון הקוביסטי האנליטי: פבלו פיקאסו מול ז'ורז' בראק. פיקאסו מאופיין כבעל אישיות מוחצנת, אימפולסיבית, כוחנית, יזמית וכזאת שפורעת כל מסגרת. לעומתו בראק מאופיין כאדם מופנם, זהיר, מעודן ושמרני יותר. שניהם, על אף האישיות השונה שלהם, הצליחו ליילד באופן יצירתי את הקוביזם האנליטי יחדיו. ואף על פי כן, ניתן להציג קורלציה בין אישיות והפרעות נפשיות לבין סוגים שונים של יצירתיות כדלהלן: המדען מתאפיין כבעל נטייה לדיכאון ופרנויה ואילו האמן מתאפיין כבעל נטייה אישיותית להיסטריה ומאניה-דפרסיה, הפרעה בי-פולרית.
תהליך היצירה המשלב את המימד האפוסטריורי מול המימד האפריורי
תהליך היצירה מתבצע לרוב לא בצורה ליניארית אלא בקפיצות "חרגוליות" מפאזה לפאזה. אנסה לתאר שש פאזות בצורה ליניארית אשר אמורות לייצג תשתית מבנית-סטרוקטורלית הכרחית לתהליך היצירה. כל זאת תוך הבנה שבפועל כל אדם היוצר, גם בחיי היומיום בתהליך קבלת החלטות וגם בתחום ייחודי שהוא עוסק בו, התהליך איננו ליניארי אלא בעליות וירידות בהתאם לתהליך החיפוש והמציאה כאחד.
היצירה משלבת בו זמנית גם את המימד האפריורי (בטרם כל ניסיון ובטרם כל התנסות) וגם את המימד האפוסטריורי (לאחר התנסות). אציג שש פאזות המהוות באופן מדרגי-היררכי שלושה שלבים כאשר כל שלב מכיל את ההשלמה הקומפלמנטרית בין האפוסטריורי לאפריורי.
שלב א':
- בפאזה הראשונה של היצירה האדם נמצא כלוח חלק ללא שום מידע מול מושא מחקרו. לכן, הוא נדרש לנחש.
- בפאזה השנייה, כהשלמה לניחוש, הוא נעזר במידה אפריורי של אידיאה פיקס (בטרם כל ניסיון) שיש לו על אודות העולם וגם על מושא המחקר שלו.
שלב ב':
- בפאזה השלישית, האדם נדרש לבצע ערב-רב של התנסויות-ניסוי וטעייה מול מושא המחקר.
- בפאזה הרביעית, האדם מגבש פרדיגמה ראשונית בעקבות הניסוי והטעייה שהוא עבר בפאזה השלישית.
שלב ג':
- בפאזה החמישית, האדם מעמיד את הפרדיגמה במבחן דיאלקטי של ניסיונות נוספים. הדיאלקטיקה באה לידי ביטוי בכך שהניסיון הוא לא רק אמפירי אלא גם תיאורטי בו זמנית. הוא משנה את הפרדיגמה בעקבות התנסויות אמפיריות אך גם בעקבות מסקנות תיאורטיות.
- בפאזה השישית, האדם מגיע לתובנה של "אהה!", כלומר של "אאורקה-מצאתי!". על אף ובמקביל לצבירת הידע והמידע של חמשת השלבים, מתחוללת כאן קפיצה של "נביעה" לעבר מסקנה יצירתית סופית.
כפי שנאמר לעיל, אלו שש פאזות המייצגות שלושה שלבים קומפלמנטריים בתהליך היצירה, כאשר בפועל כל אחד מאיתנו יוצר ומקבל החלטות בתחומים שונים בצורה לא-ליניארית במעבר בין השלבים הללו (פאזת הניחוש, פאזה של אידיאה פיקס, פאזה של ניסוי וטעייה, פאזה של גיבוש פרדיגמה, פאזה של בדיקה דיאלקטית, פאזה של קפיצת מדרגה לעבר גיבוש מסקנת היצירה הסופית).
יצירתיות המבוססת על חשיבה ארכיטיפית
במעבר מן הפסיכולוגיה לעבר הסוציולוגיה, ישנם חוקרים המנסים להציג את תהליך היצירה, למשל בשדה האמנות (אפשר להראות זאת גם בתולדות האידיאות הפילוסופיות, המדעיות, הטכנולוגיות והאחרות) לא רק מן ההיבט הגלוי לעין, כפי שזה קורא באופן דיאכרוני בזמן ומקום מסוים, אלא בניסיון לחשוף את הסטרוקטורות הסינכרוניות העומדות מאחורי ערב-רב של סגנונות. האמנות כמו המדע ותחומים אחרים, מתפתחים גם באמצעות השפעות חיצוניות- הטרונומיות וגם בעקבות השפעות פנימיות-אוטונומיות הקשורות לשפת הציור או שפת המדע. השילוב יחד בין ההטרונומי לאוטונומי הוא היוצר את הסגנון החדש באמצעות אמן אחד או קבוצת אמנים. ההשפעות החיצוניות מתוארות באופן היסטורי ודיאכרוני ואילו הדינמיקה של "פריעת הצורה" של שפת הציור מתוארת באופן סטרוקטורלי וסינכרוני.
מבנה עומק מול מבנה שטח
היינריך וולפלין תאר את כל תולדות הסגנונות של אמנות הציור עד המאה ה-19 כתנועת מטוטלת של שני סגנונות אותם הוא כינה בשם הסגנון הבארוקי מול הסגנון הקלאסי. הסגנון הבארוקי מייצג את העין התמימה ואילו הסגנון הקלאסי מייצג את העין החושבת, כפי שזה בא לידי ביטוי באמנות המודרנית בין האימפרסיוניזם לקוביזם. כך ניתן להציג תיאורטיקנים שונים המציגים את קיומם של ארכיטיפים העומדים מאחורי הסגנונות המרובים הגלויים לעין. למשל, האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס, הציג את ההבדל בין מבנה עומק סטרוקטורלי לבין מבנה שטח פנומנולוגי. לטענתו ניתן לתאר מאות ואלפי מיתוסים באופן סטרוקטורלי כמבנה עומק על ידי חיפוש המכנה המשותף של מטא-מיתוסים. באותה מידה הפסיכולוג קרל גוסטב יונג הציג את הארכיטיפים אשר לטענתו מבנים את התרבות האנושית.
הארכיטיפ כמבנה עומק קיים כפוטנציה בלבד והוא מתממש בהשפעה סביבתית
היצירה של האמן כפרט או של האמן כמשתייך לקבוצה, משלבת בין הדיאכרוני והסינכרוני, כאשר הדיאכרוני מייצג את ההשפעות הסביבתיות החיצוניות ואילו הסינכרוני מייצג את "התיילדותו" של ארכיטיפ הקיים בטרם כל ניסיון בצורה פוטנציאלית בלבד. ההתממשות שלו הלכה למעשה באה לידי ביטוי באינטראקציה עם ההשפעות החיצוניות אך במקביל עם החשיבה היוצרת של האמן שמבצע את אותה סינתזה דיאלקטית. את הארכיטיפים הללו כינה הפיזיקאי דיויד בוהם בשם "המשתנים הנסתרים".
היצירתיות היא דיאלקטיקה בין האינדוקטיבי, הדדוקטיבי והיוצר באמצע
המסקנה הינה שהיצירתיות מחייבת גם שילוב של הדיאכרוני, האמפירי והאינדוקטיבי יחד עם הסינכרוני המבוסס על משתנים נסתרים ארכיטיפיים המצויים רק בפוטנציה. הם מתממשים הלכה למעשה באופן פרדוקסלי כאפריורי המתממש בצורה אפוסטריורית (כלומר לאחר התנסות מעשית). טענה זאת הציג ז'אן פיאז'ה בהצגת הדרך בה סכמות קוגניטיביות מתגבשות בנפש האדם. זאת ההוכחה שיצירתיות מחייבת את השילוב בין הדדוקטיבי לאינדוקטיבי.
הערה על אודות תורת הקוואנטים
הטענה בתורת הקוואנטים שקיים קוואנט כלומר שקיימת קפיצה אנרגטית מאורביטל אחד לאורביטל שני ללא דרגת אמצע רציפה והטענה השנייה מתורת הקוואנטים שקיימת השפעה "לא-לוקאלית" בין חלקיקים, איננה מקובלת עלי. חקר היצירתיות במאמר זה מראה שקיים "רצף" והוא מתאפשר באמצעות קיומו של ארכיטיפ סמוי המחבר ומגשר. הארכיטיפ קיים רק כפוטנציה ומתיילד כתוצאה מהשפעה קונקרטית של כאן ועכשיו.
חלק ב': האבחון הגרפולוגי של היכולת היצירתית
יצירתיות משמע חשיבה וקבלת החלטות
מן הרקע התיאורטי שהוצג לעיל למדנו להכיר שיצירתיות באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בעצם תהליך החשיבה ובמקביל בעצם תהליך של קבלת החלטות. החשיבה מתאפיינת בעיבוד המידע באופן אנליטי וסינתטי כאחד ולבסוף האדם נדרש לדלג על "החוליה החסרה" ולקבל החלטה למול חלופות שונות. כל אלו יחדיו מתאפיינים במהות הדברים כתהליך של יצירה. שכן, עיבוד המידע המקשר בין החלקים לשלם, כלומר בין פרטי המידע לבין המסקנות כשלם, מתאפיין גם במסקנות אינדוקטיביות רציפות וגם במסקנות דדוקטיביות של קפיצת מדרגה. לכן, המסקנה הינה שלחשוב ולקבל החלטות משמע ליצור.
הסגנון היצירתי שונה בשדות תעסוקתיים שונים
כמו כן, למדנו להכיר שיש הבדל בין סגנונות יצירה שונים בהקשר לתחומי עיסוק שונים. תהליך היצירה במדע שונה מתהליך היצירה באמנות ותהליך היצירה באמנות שונה באופן דיפרנציאלי בין יצירה בפרוזה, יצירה בשירה, יצירה באמנות פלסטית וכו'. יצירה בתחום הניהולי, הפוליטי והמדיני שונה מיצירה של עבודת מעבדה וכן הלאה.
הקשר בין טיפוסי א-ט של ישראל אודם לבין סגנונות של יצירתיות
על מנת לאבחן את היכולת היצירתית של האדם על פי כתב ידו, אנו נדרשים לאבחן תחילה את סגנון החשיבה שלו, לאחר מכן את סגנון קבלת ההחלטות ולבסוף לתת אפיון של סגנון היצירתיות שלו. את זאת אציג להלן באמצעות טבלה המציגה את הקשר בין תשעת טיפוסי האישיות א-ט המבוססים על תורת הפוטנציות של ישראל אודם. חשוב להזכיר ולהדגיש שכל אדם מתאפיין "כאישיות רב-זהותית", "כאישיות קולאז'ית" כלומר כתרכובת של טיפוסי אישיות בסימני כתב היד, בתנועה, בצורה ובארגון. לכן, הגרפולוג נדרש לגלות חשיבה יצירתית ייחודית במינה כדי להציג את הסינרגיה הנוצרת באמצעות התרכובת בין הטיפוסים השונים המאפיינים את כתב היד של אדם מסוים. במאמר זה נסתפק רק בהצגת האפיונים של היכולת היצירתית בהקשרה לתשעה טיפוסי האישיות.
טיפוסי א-ט: סגנון חשיבה, סגנון קבלת החלטות וסגנון של יצירתיות
| מס | טיפוס | סגנון חשיבה | סגנון קבלת החלטות | סגנון של יצירתיות |
| 1. | נירפה | איטי, הססן, הזוי, לא מרוכז. | הססן, חלש, לא החלטי. | יצירתיות דלה ולא פרודוקטיבית אשר מקבלת פיצוי ביצירתיות פרה-פסיכוטית של הזיות. |
| 2. | אינטגרטיבי | ריאליסטי, פרקטי, יזמי, יצירתי, שילוב של שכל ורגש. | נחוש ואף פסקני אך גם גמיש להפיק לקחים ולהשתנות. | יצירתיות גבוהה המבוססת על דמיון, ריאליזם ויישום פרגמטי. |
| 3. | אימפולסיבי | אינטואיטיבי, יזמי, ספונטני, לא מוקפד, פנטזיונרי. | מהיר ובהתבסס על מינימום של עובדות. | יצירתיות שופעת, הכל נובע מבפנים, דמיון פורה ביותר. יצירתיות "פירומנית", כלומר עם עודף רעיונות. |
| 4. | רציונלי | אנליטי, אינדוקטיבי המבוסס על ריבוי עובדות, פוזיטיביסטי המבוסס על עובדות, אמפירי והגיוני מאוד. נמנע מאינטואיציה. | מקבל החלטות בצורה זהירה ומבוקרת. מתבסס על ריבוי אינפורמציה בטרם החלטה. | זהיר מיצירת "יש מאין". רגיל ליצור על בסיס הסקת מסקנות אינדוקטיבית על פי ריבוי מידע מבוסס. |
| 5. | אוטיסטי | איטי, נוקשה, דוגמטי, תלוש, מקובע, נאיבי, משוסע. | מתקשה להחליט. זקוק להתבסס על ריבוי אינפורמטיבי. החלטות פסקניות ופנטיות | יצירתיות חנוקה ומעוכבת אשר באה לידי פיצוי משלים באמצעות חשיבה סוריאליסטית ששם יש תוצר יצירתי ייחודי. |
| 6. | נרקיסיסטי | חשיבה רגשית, פנטזיונרית, אידיאליסטית, נאיבית. | דוחה קבלת החלטות, מהסס בהחלטות, מתפשר ולא דעתן. | שופע בדמיון יצירתי פנטזיונרי ולכן לא מעשי. דמיון אסתטי. |
| 7. | רפורמטורי | חשיבה ריאליסטית, פרגמטית ואנליטית. מתבסס על עובדות מצוקות. | מקבל החלטות לאחר מחשבה ממושכת ובהתבסס על ריבוי אינפורמציה. פסקני בעמדותיו. | היצירתיות מעוכבת בגלל עודף ביקורת עצמית. יוזם ויוצר בצורה אינדוקטיבית שלב אחר שלב על פי עובדות מוצקות. |
| 8. | איובי-זאבי | ריאליזם פרגמטי, חשיבה דעתנית, חשיבה דיסוציאטיבית בקפיצה מדבר לדבר, ביקורתי מאוד. | החלטות מהירות ולא תמיד מבוססות. דעתן, אסרטיבי ופסקני. קצר רוח בהחלטות. | הביקורת העצמית והביקורת החיצונית שורפת כל דמיון יצירתי. יזמי באופן פרקטי בהחלטות קצרות טווח. |
| 9. | אנארכי-יצרי | ריאליזם פרגמטי אך גם נאיבי, בהתבסס על תחושות ורגשות. שיפוט סובייקטיבי. | מקבל החלטות באופן מהיר ושטחי ללא ביסוס מספיק בעובדות. משנה החלטות על פי מצבי רוח משתנים. | יש דמיון יצירתי פנטזיונרי או לסירוגין דמיון יצירתי בתחום האסתטי-מעשי. היצירה נובעת מתחושות, רגשות ואינטואיציות. |
דרוג עוצמת היצירתיות על פי טיפוסי א-ט
| מס | טיפוס |
| 1. | אימפולסיבי |
| 2. | אינטגרטיבי |
| 3. | רפורמטורי |
| 4. | רציונלי |
| 5. | אנארכי-יצרי |
| 6. | נרקיסיסטי |
| 7. | איובי-זאבי |
| 8. | אוטיסטי |
| 9. | נירפה |
סיכום על בסיס תיאור חוזקות וחולשות יצירתיות בשלושה טיפוסים (ג', ד', ה')
דרוג עוצמת היצירתיות עלול להטעות אותנו. שכן, כל טיפוס מתאפיין בחוזקות מול החולשות. למשל הטיפוס האימפולסיבי מתאפיין בדחף ויכולת יצירתית הגבוהה ביותר, אך הוא משלם מחיר של התעלמות מעובדות, חוסר דיוק, עיוות היסטרי של המציאות וכו'. לכן, בתחום האמנויות הוא מאוד יצירתי ואפקטיבי. מנגד, בתחומים של מדע היצירתית תתאפיין כרעיונות למכביר אך ללא חשיבה אנליטית, חקרנית וביקורתית מספיק מעמיקה ולכן הוא ייתפס ביצירתיות מגוחכת בעיני מדענים אחרים. בתחום עסקים הוא יהיה יצירתי ויזמי אך הוא ייטול סיכונים מיותרים בגלל נטייה "לשחק באש" עקב אי-התחשבות בעובדות המציאות שרשומות על הקיר, שחור על גבי לבן.
הטיפוס הרציונלי מתאפיין כנמוך בהרבה בדחף וביכולת היצירתית של הטיפוס האימפולסיבי. שכן, הוא מתאפיין בחשיבה פוזיטיביסטית המבוססת על עובדות, בחשיבה זהירה אינדוקטיבית המבוססת על ריבוי של אינפורמציה תוך הימנעות מניחושים ודעות קדומות. הוא מאוד לוגי ואנליטי. כל אלו מעכבים בעד נביעה של יצירתיות "יש מאין". מצד שני, ברגע שהוא עוסק בתחום טכנולוגי, הנדסי, מדעי ומחקרי, זה התנאי ההכרחי ליצירתיות. מדען שהוא מתאפיין בטיפוס ד' בלבד, יתאפיין כמדען איכותי אך שמרני ולכן פחות יצירתי. לעומת זאת, מדען שמתאפיין בטיפוס ד' עם תוספת של תסיסה בתנועה של טיפוס ג' ועיצוב צורני אינטגרטיבי יתאפיין ביצירתיות החורגת מחשיבה שבלונית ומקובלת (ניתן לראות את כתבי היד של אלברט איינשטיין וצ'רלס דרווין ככאלו).
הטיפוס האוטיסטי מתאפיין בעכבה של יצירתיות עקב פחדים ושיתוק פנימי ונטייה לחשיבה מקובעת, נוקשה וגם משוסעת. מצד שני, הוא מפצה על כך באמצעות חשיבה סוריאליסטית כלומר מעל המציאות. זה בא לידי ביטוי בחשיבה מקורית וייחודית בתחומים שאחרים עיוורים להם (ניתן לראות זאת בכתב ידו של הסופר הסופר-יצירתי ומקורי, חורחה לואיס בורחס).
שלוש דוגמאות אלו של שלושת הטיפוסים שהוצגו לעיל (האימפולסיבי, הרציונלי והאוטיסטי), מספיקות כדי ללמדנו שלא ניתקע בדעה קדומה בתהליך האבחון ונבין גם גרפולוגית וגם פסיכולוגית שיש לדלות את נקודות התורפה למול נקודות החוזק היצירתיות בהתייחס לתחומים שונים של יצירתיות והתייחס לסגנונות קוגניטיביים שונים.
יצירתיות ומחלות נפש
כהערת סיום אדגיש תגלית שנראית לי מעניינת בהבחנה בין יצירתיות חוץ לבין יצירתיות פנים. יצירתיות חוץ משמע יצירה פרודוקטיבית ברשות הרבים. יצירתיות פנים משמע יצירה סובייקטיבית הגובלת והממשיקה לחשיבה לפסיכופתולוגית למחשבות של דלוזיות ומחשבות שווא. ככל שהאדם הוא יותר יצירתי כלפי חוץ למול מטלות שונות, מדעיות, אמנותיות, טכנולוגיות וכו', כך הוא פחות נדרש לייצר לעצמו עולם דלוזיונלי מבפנים. יצירת הדלוזיה הפתולוגית איננה פרודוקטיבית בהסתגלות החיצונית אך היא מאוד משמעותית לשיווי המשקל הפנימי של האדם החולה, אשר על אף שהדלוזיה היא פתולוגית היא גם הכרחית לקיומו. יצירתיות איננה נמדדת רק בפרודוקטיביות של האדם מול צורכי החברה אלא גם בהיבט של הישרדות פנימית לעבר שמירה על שיווי משקל. הדלוזיה הנפשית היא אקט יצירתי אשר מתאפיין כפתולוגי מנקודת מבט חיצונית אך ייתכן שהיא הכרחית ונורמלית מנקודת מבט של צורכי הנפש להתאזן.