המציאות של ימינו משתנה בקצב מהיר יותר מכפי שהאנושות הכירה אי-פעם, ואין לדעת איך ייראה העולם של ילדים שנכנסים כיום לכיתה א' בבגרותם. הטכנולוגיה הולכת ותופסת מקום רב בהיבטים רבים של חיינו והתרומות הגדולות של המהפכה האלקטרונית יובנו רק בעתיד. ההוראה חייבת לקדם את עולם המחר, אבל אל לה לזלזל בחשיבות הכתיבה הידנית.
למה צריך ללמד כתיבה ידנית
הכתיבה הידנית אולי מסמלת את עולם העבר, אך יכולה להעניק לנו פתח עצום אל ליבו ונפשו של הילד.
כתב יד הוא ראי הנפש, הוא יכול לאותת על קשיים (מוטוריים ורגשיים) ולאפשר למורה לאתר שינוי חריף, פתאומי, שעלול לאותת על חוויה טראומטית או על התרחשות רגשית עוצמתית בסביבת הילד.
לכתיבה גם תפקודים פיזיים וקוגניטיביים נוספים, שמקורם בחלקים נרחבים של המוח, ביניהם שיווי משקל, תיאום עין-יד, תפקודים שפתיים, קשב וריכוז, זיכרון, מוטיבציה להתמודד עם קשיים ועוד. כל התפקודים הללו אמורים להיות מסונכרנים, להצריך השקעה מזערית של אנרגיה ולהתקיים לאורך זמן. השמירה על רצף פעולות אלה מורכבת בהרבה מזו הנדרשת בהקלדה, המפיקה אותיות מוכנות מראש בארגון מושלם.
מערכת החינוך נדרשת להתחיל במהפכה גורפת בהוראת והנחלת הכתיבה הידנית באמצעות עיפרון או עט על נייר. עד היום, הערכת חשיבות כתב היד כללה היבטים חסרי חשיבות בכתיבה, כמו תקניות, מראה נאה, סדר וניקיון, אך היא לא התמקדה ביכולת כתיבה אוטומטית. כתיבה אוטומטית של אותיות נמצאה כגורם היחיד החוזה את אורך הטקסטים שכותבים התלמידים ואיכותם במשך כל שנות הלימוד, כולל באקדמיה. לכן, המטרה העליונה צריכה להיות הפיכת הכתיבה הידנית וההקלדה לפעולות אוטומטיות, כלומר לאמצעים "שקופים". רכישת המיומנות תאפשר לכותב להפנות את הקשב והריכוז שלו להעלאת רעיונות איכותיים, אירגונם והבעתם בשפה תקינה, משפטים מורכבים וניסוח תקשורתי ואף אומנותי.
למה לא צריך ללמד כתיבה באותיות דפוס
כתיבה באותיות דפוס, המתקיימת לאורך רוב שנת הלימודים בכיתה א', אינה מאפשרת אוטומטיזציה. ריבוי קווי האלכסון, הזוויות ושינויי הכיוון מחייב בקרה חזותית הדוקה ואינו אלא ציור אותיות איטי, שלעולם לא יתממש לכתיבה מהירה. גם אם כתיבת אותיות הדפוס מחזקת את הזיכרון ומזרזת את זיהוין, מדובר באפקט זניח וקצר-מועד לעומת ההשקעה הנחוצה בלימוד של מערכת אותיות שאין לה כל שימוש בהמשך. מצער שההתלהבות של הילדים עם כניסתם לכיתה א', ופוטנציאל הלמידה האדיר שלהם, מנותבים ללמידה ממושכת, תובענית ולעיתים מתסכלת, שאין לה כל רלוונטיות לחייהם העתידיים ולכן חשוב לוותר על טכנולוגיה מיושנת ומסורבלת זו.
כתיבה ידנית מול הקלדה
מהמחקרים המצביעים על יתרון ארוך טווח להוראת הכתיבה הידנית, בהשוואה להקלדה, הוסק שלשם פיתוח גרפומוטורי וקוגניטיבי יש להעדיף משימות המפתחות כישורים בסיסיים, כמו קשב ומוטוריקה עדינה, על פני הוראה ישירה של קרוא וכתוב וחשבון. לשם כך הוצעה האלטרנטיבה של תגבור מקצועות כמו אמנות, מוזיקה, מחול, התעמלות ואף משחק חופשי בזמן שיתפנה.
כדי להבנות תוכניות לימודים יעילות ומותאמות ללומדים הצעירים, אלה שכבר נולדו לעולם הטכנולוגי החדש והמאתגר, נחוצים צוותים רב-תחומיים. לאור מיעוט המחקר החינוכי בתחום, ובהתחשב בריבוי תיפקודי הגוף והנפש הכרוכים בכתיבה, חייבים לקשור בין גופי הידע של מומחים בתחומים רבים ומגוונים ובהם חינוך, פסיכולוגיה, ריפוי בעיסוק, רפואה, גרפולוגיה, תנועה ותרגילי עיניים (אורתופטיקה). במקביל, חשוב גם לשים דגש רב יותר על הוראת הכתיבה הטכנית ואיתור הקשיים בהפקתה בהכשרת מורים. מודעוּת גבוהה יותר של אנשי החינוך למכלול ההפרעות שניתן לגלות בכתב היד, אף תביא לבדיקת הצורך בהתערבות של איש מקצוע, שיוכל לספק מענה לקשיים של תלמידיהם. דרכי הוראה חדשות, ומניעת קשיים מיותרים בלימוד הכתיבה הידנית המסורתית, יהפכו את השימוש בכתב היד לטכנולוגיה יעילה ומהנה, וישַמרו את ההישג הנוירומוטורי האנושי הכביר שבכתיבה, את טביעת האצבע האישית הייחודית ואת המורשת התרבותית.
*דפנה ילון, מומחית בדיסגרפיה ומחברת הספר "הילד בקצה העיפרון – הכתיבה הידנית כאתגר רב-תחומי", בהוצאת מכון מופ"ת.
