"האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו".
הדרך שבה קווי האישיות ותפיסת העולם של היוצר משתקפים בכתב ידו
הדפוסים של מחשבה, רגש והתנהגות הם משתנים המרכיבים את האישיות, מגדירים את הסגנון האישי של הפרט ומשפיעים על יחסי הגומלין שלו עם סביבתו. היצירה, שהיא אחת מצורות הביטוי של האדם, היא דרך מיוחדת ליצור תקשורת עם הסביבה. מבנה אישיותו של היוצר משפיע, כמובן, על אופי הבעתו ויצירתו. על אף שיצירה אמנותית היא בעלת ערך אובייקטיבי, אשר עומד בתהפוכות הזמן, ניתן להבחין בביטויים של תכונותיו האישיות של האמן. דבר זה ניכר במיוחד בשירה, שבה המילה הכתובה מבטאת באופן מילולי את האמוציות והאידאות של המשורר. בכוונת מאמר זה להראות כיצד קווי האישיות ותפיסות העולם שבאים לידי ביטוי בשיריו של שאול טשרניחובסקי משתקפים גם בכתב ידו.
הניתוח הגרפולוגי מתבסס על שני כתבי יד של טשרניחובסקי מתקופות שונות בחייו. כתב היד הראשון הוא מכתב שכתב המשורר וכתב היד השני מכיל שיר שכתב להגשה לאחר תיקונים וטיוטות. שני כתבי יד שונים אלו מעידים על ההיבטים השונים באישיותו הרבגונית של המשורר.
כתב מספר 1 הוא סוער ומאפיין את הטיפוס האימפולסיבי של בתורת הפוטנציות של ישראל אודם. תורת פוטנציות זו מכילה תשעה טיפוסים בסיסיים והחיבר אותה כאמור ישראל אודם ז"ל גרפולוג שלאחר שנות מחקר רבות של הגרפולוגיה הגרמנית, השוויצרית, הצרפתית והאנגלית יצר סינתזה מעניינת של "סגנון חיים" של תשעה טיפוסים בסיסיים.
הקו חם, הקישורים רבים ונוטים לסרבול עם התנועתיות הבלתי-פוסקת, מעידים על רגשות עזים ועל דרך חווייתית שבה תפס את העולם מסביבו.
כתב היד מזכיר במידה מסוימת מנוע הזקוק לדלק על-ידי כמות נדיבה של גירויים, חוויות והתרגשויות. כאשר הוא מצוי בשגרה, הוא נוטה להשתעמם ולדעוך.
הקישורים המקוריים בין האותיות בשילוב עם עיצובן המלא והתפוח של האותיות, מסמלים רגשי אשמה מצד אחד, כושר ניהול משא ומתן ויכולת שכנוע מצוינת מהצד האחר.
כתב היד השני (כתב מספר 2 ) מראה את הפן השני באישיותו של דר" שאול טשרניחובסקי הרופא.
במקרו, כתב היד מסודר ומאורגן, השורות ישרות. בהצצה פנימית למיקרו ניתן לראות את הסערה הפנימית שלו והרגשנות שהקפיד לאגור בתבניות מסודרות. (כתב היד מעוגל, כפות וניכרים גדמים בחלק התחתון של האות). עם זאת, למרות האמוציות הסוערות שהניעו את אישיותו של המשורר, ניכר בכתב ריסון עצמי, יכולת לכפות על עצמו משמעת ולפעול על-פי הכללים כאשר חשוב לו להשיג את מטרותיו. הדבר בולט גם באופיין של יצירותיו המגוונות ובסגנון כתיבתו. הן מאופיינות בדיוק רב וניכרת הקפדה על הפרטים. האידיליות של טשרניחובסקי מסודרות על פי כללי הכתיבה הנוקשים של השירה בתקופתו. הוא הקפיד בשירתו על חריזה , משקל ומקצב מדויקים.
במאמרי אתייחס בעיקר לכתב היד הראשון, בשל היותו ספונטני יותר בהבעתו ולכן משקף היבטים רחבים יותר באישיותו של משורר מרתק זה.
כתב היד השני מאולץ, מנוקד ומשקף יכולת תפקוד במצבים מסוימים בלבד.
מבקרי ספרות מתחילת המאה העשרים ראו בטשרניחובסקי אמן סגנון היודע לעצב דמויות, אשר שירתו עשירה במוטיבים ספרותיים חדשניים. הוא הוכר בכר בשנת 1925בארץ כנכס גדול ויקר לספרות העברית, כמשורר היודע למזג את כל סוגי השירה לכדי אחדות הרמונית.
כתב היד שייך לטיפוס האימפולסיבי- פוטנציה ג של ישראל אודם. ניכרים בכתב יכולת קומבינטורית ויכולת קליטה של אירועים בפרספקטיבה רחבה. הטיפוס האימפולסיבי מאופיין בהברקות, ביכולת אלתור ובהרפתקנות. טיפוס זה אכן לא יהסס לנקוט קו חדשני, יפרוץ את המסגרות הקיימות וימרוד במוסכמות.
על-פי הטיפולוגיה של קרל יונג, כתב יד משתייך לטיפוס המוחצן, התופס את העולם על-פי הפונקציות רגש וחישה. שילוב זה של חוויה דרך חושים ורגשות אפשרו למשורר לבטא בעצמה ובאינטסיביות רבה כל-כך את יצירתו.
בשיריו קיימת התייחסות רבה לטבע דרכו ממשיל טשרניחובסקי את אמירותיו. התייחסות זאת מאפיינת את דרך הסתכלותו על העולם. תיאורי הטבע העשירים שלו מכילים צבעים, ריחות וצלילם. פעמים רבות חש הקורא את הכפר המתואר בשיריו בכל רמ"ח איבריו.
הדבר משתקף גם בכתב היד, ניכרות בו פלישות בין השורות וטשטוש הקריאות, עובדה המעידה על תפיסה סובייקטיבית. תכונה זו, כאשר היא מנותבת ליצירה, אפשרה אף היא למשורר להראות את העולם דרך נקודת המבט האישית שלו, במקרה שלו דרך משקפיו הצבעוניים, החווייתיים והעשירים מאד.
המשורר הילדי
זיגמונד פרויד, בספרו "מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה", ממשיל את המשורר להוזה הזיות.
כמו במשחקי ילדים, המשורר יוצר לעצמו עולם של דמיון ומשתמש בשפה פיוטית אשר קרובה יותר לשפת עולמו של ילד. מאחר שהעולם הריאלי אינו מסב הנאה כמו העולם הדמיוני, שואב הקורא עונג רב מקריאת השירה.
כאשר מתבוננים בכתב ידו של טשרניחובסקי ניתן לראות תכונות אלו ביתר שאת.
הצד האגוצנטרי באישיותו, הדמיון המפותח והאימפולסיביות, הצורך בתוצאות מידיות וחוסר יכולת לדחות סיפוקים מעידים על חלק ילדותי דומיננטי במבנה אישיותו של המשורר. הכתב תפוח, לא סדיר והתנועה גועשת.
בכתב סימנים רבים השייכים לטיפוס האורלי, על- פי מבנה האישיות של פרויד. טיפוס זה אשר נגרם לו חסך בשלב האורלי של התפתחותו, יפתח תכונות אינפנטיליות כמו אגוצנטריות, עקשנות וסובייקטיביות.
" נא השיבו לי ילדותי/ תור השירים, גיל עולמים/ שדמות זהב ושמי טהר /…
רבי קסם ושלל צבע/ חלומותי לי השיבו/ חלומותי השיבו/ פנטסיה לי רקמתם/
המה לבי אז הרהיבו".( "נא השיבו לי ילדותי"). 2
את היסודות הילדיים, הסובייקטיביים והחושיים של אישיותו של המשורר ניתן לראות בשיר האדם אינו אלא." רק מה שספגה אזנו עודה רעננה, רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות".3 בועז ערפילי, במאמרו "האדם אינו אלא לשאול טשרניחובסקי" מציין את נקודת המבט בשירו כדרך קליטה חושית על-פי הניסוח (עין אוזן מגע). לטענתו, חושיות זו מתחזקת בנימה שמחלחל בה הומור, ונקודת ההתייחסות היא מעיניו של ילד.
חושנות וחושניות
הכתב העסיסי, המהיר, האותיות התפוחות והקו החם מצביעים על חושניות, ורצון לבלוע את העולם, להתנסות בחוויות ו"למלא את המצברים" ברמה של ריגושים חזקים.
כפי שהזכרתי, על-פי הטיפולוגיה של יונג כתב היד שייך לטיפוס המוחצן, והוא תופס את העולם דרך הפונקציות חישה ורגש.
שימת דגש בחושים , מהווה אכן מוטיב מרכזי ביצירתו. שירת טשרניחובסקי תרמה לספרות העברית עושר חושי והשגה בלתי-אמצעית של גילויי הטבע והעולם כולו.
מיתוס הטבע, הוא יסוד בולט בשירתו, וחושיו מכוונים אל היש שמבטיח הטבע.
הטבע סימל למשורר את ממלכת הספונטניות, אשר קיימים בו יסודות קמאיים ; כוחות ההרס וכוחות הפריון. את רגשותיו העזים תיאר פעמים רבות דרך תיאורי הטבע והנוף. הוא יצא בשיריו כנגד ממלכת התבונה הבולמת את הזרימה הטבעית של החיים. מבקרי ספרות מציינים את ההבעה העזה של המשורר ביצירותיו. לא הבעות מעודנות של רגשות כמו אלה של ביאליק, אלא הבעה של רגשות סוערים הניזונה מן הנראה והמוחש שהם עולמו העיקרי.
השילוב של רגש וחישה באישיותו של המשורר מאפשרים לו ליהנות מהאסתטיקה, לייחס חשיבות רבה ליופי מסביבו (חושנות) ולהתפעם בכל נימי נפשו מהיופי הנגלה לעיניו.
דוגמה הממחישה את חושנותו זו של המשורר ניתן לראות בתמונת לישת הבצק על-ידי גיטל באידיליה "לביבות", כמטפורה לתהליכים פנימיים וחיצוניים.
" ותקח הזקנה הגבינה, מעכה אותם בסף ועל ביצים אותה עשתה… ואחרי תתה הגבינה צבטה הבצק בידיה, סגרה על חתיכות הגבינה ויהיו שניהם לאחד" 4
העיסוק בחומר כיד היוצר, הרצון למגע מוחשי דרך הכפיים, מאפיינת את האדם שחווה את העולם דרך החושים.
שמחת חיים, נהנתנות ואופטימיות
את מאפייני כתב ידו של המשורר ניתן לייחס גם למרה האדומה על-פי היפוקרטס וגם לטיפוס הכולרי על-פי רנה לה-סן. אישיות השייכת למרה האדומה מונעת על -ידי רגשותיה בעצמה רבה ואחד ממאפייניה הם רגשי ההנאה הגוברים על רגשי הצער דהיינו שמחת חיים ואופטימיות. הטיפוס הכולרי על-פי הטיפולוגיה של לה-סן מונע על-ידי אינסטינקטים חזקים והוא חומרני ואימפולסיבי. גם טיפוס זה מאופיין בשמחת חיים ובראייה אופטימית.
טשרניחובסקי אכן היה המשורר הראשון שהוסיף לשירה העברית צבעים, חוויות שמחות. כתב ידו התוסס אכן מסביר רב-גוניות זו, טיפוס אימפולסיבי חושני וכולרי לא יסתפק בגוון עצוב ביצירתו אלא יוסיף את תאוות החיים הגלומה בו.
מבקרי ספרות מסווגים את טשרניחובסקי כמשורר אשר ראה את כוח החיים כבבואה אחת של האחדות הקוסמית השלמה.
האופטימיות שבאישיותו מלאת החיים באה לידי המחשה בשיר "אני מאמין" :
"כי עוד נפשי דרור שואפת/ לא מכרתיה לעגל פז ….. אאמינה גם בעתיד אף אם זה ירחק היום, / אך בוא יבוא ישאו שלום".
הנהנתנות והיצרים החזקים מאפיינים את הטיפוס הכולרי והמרה האדומה כמו גם את הטיפוס האימפולסיבי של ישראל אודם.
טשרניחובסקי הרבה לכתוב שירי אהבה, שירי הלל ליופי הנשי. הנהנתנות החושניות והיצריות דומיננטיים בשירתו. רבות הן הדוגמאות לכך:
"את אינך יודעת מה מאד יפיפית ! מה זקופות רגליך מה נפלא הקו המרומז עד חמדת שוקייך" ("את אינך יודעת"). 6
"את כה ריחניה למן עורפך הצח עד קצה בוהן רגלך הדקה מחמדת קרסולך הצנום הקל עד כפף מפרקתך הזקופה". ("את כה ריחניה"). 7
"נגילה נתעלסה באהבים, נריעה נזמרה נא דוד, ! כל עוד לא העיבו העבים, שימינו מעלפים חן-הוד." ("נגילה, נתעלסה באהבים"). 8
התלהבות ,דכדוך, שמחה וצער
לצד שירי האהבה והטבע האופטימיים קיימים אצל טשרניחוסבקי שירים המאופיינים בלבטים ובמפח נפש שחווה המשורר. באמצעות איתני הטבע מתאר המשורר אהבה לצד אימה, תקווה לצד ייאוש, תחושת שייכות מול תחושת זרות וניכור.
לטענת אברהם שאנן, שחקר את שירת טשרניחובסקי בתקופותיו השונות, הגיע המשורר אל המסקנות המכילות ניגודים אלו בעצמה רבה דרך מוחשות הסובסטנציה ובאמצעות גישה מושגית -תאורטית.
שירים שכתב לקראת שנתו החמישים מעידים על פחד מהזדקנות, על תחושת ניכור
ועל אבדן הזמן. לדוגמה, בשירו "אני משלי אין לי כלום" קיימת השלמה פטליסטית ומובע חוסר תקווה. 9
דוגמה נוספת מהשיר "כוכבי שמים רחוקים ": "כוכבי שמי הצפון הרומזים זה אל זה קרות חריפה, בלילות סתווים ארוכים כזיקים של עיני זאבים".10
כתב היד מכיל ניגודים רבים והדיסהרמוניה בכתב בולטת ; גודל האזור האמצעי משתנה בצורה א-ריתמית; קיימים בכתב תיקונים; מהירות הכתב לא אחידה; והרווחים בין האותיות אינם סדירים.
אכן כל אלו מעידים על מצבי רוח משתנים. התנודות בין התלהבות לדכדוך, בין גישה אופטימית לגישה פסימית מאפיינות את הטיפוס האימפולסיבי של אודם. על-פי אודם קיימות בפוטנציה ג' תנודות חריפות בפורקן של מרץ המעמקים וגורמות לתחושות קיצוניות, למערבולת ריגושים ולחוסר מנוחה תמידי.
משורר החירות
שמעון הלקין מתייחס להשקפתו של טשרניחובסקי על החברה, המחניקה את האדם, החונטת אותו עד שהוא פועל בצורה מכנית, ופועל על-פי חוקי החברה הקפואים. וכך מתייחס המשורר בשיר "הכף השבורה" אל כל העולם כאל בית אסורים אחד ש"כלואים בו כל באי עולם ברתוקות נחושת ועופרת:".. "בעול מסורות אבות ועבותות של קורות דור נשכח מעולם". 11
כאשר מתבוננים בכתב ידו הסוער, האימפולסיבי של הכותב ניתן בהחלט להבין את תחושת הכלא שחש. התנועה הגועשת, האותיות שאינן קריאות כל-כך הפלישות בין השורות מסבירות בהחלט את התחושה שהמציאות בדמות דף הנייר חונקת את הבעתו של המשורר. כאשר הפוטנציה השלטת היא ג' אין האני מקבל את דינה של החברה, הוא יראה בה כבלים המונעים ממנו את חופש הביטוי שלו.
טשרניחובסקי בדורו נחשב למהפכן. הוא המשיך את דרכו של יל"ג והתנגד בחריפות
לקו הקיצוני ביהדות, המצר את תפיסת עולמו של האדם. חשוב היה לו ליצור אידיאל יופי חדש בשירתו : הוא דגל בהומניזם ויצא כנגד כל המטיפים הדתיים. הוא הזדהה עם הזרם של ההשכלה ויצא כנגד הכבלים הדתיים.
רבים הכתירו אותו כמשורר החירות, אך יש להדגיש כ תפיסתו היתה הומניסטית והוא התייחס לחירות האדם באופן כללי ולא רק מנקודת מבט של יהודי חילוני. נקודת התייחסות זו בתקופתו הייתה מהפכנית. וכך הוא אומר בשירו "מנגינה לי":
"מי אתם דמי רותחים בי? דם המכבים ? לא!/ עצבי שיש קדושים לי במלחמת גוי וגוי"
12 .המשורר חש נוכרי בתוך עמו, מטרת מלחמת החירות של המכבים נראית לו זרה והוא מתייחס לחירות האדם בהיבט כולל.
התייחסות רחבת זו אופקים זו ניתן לראות בכתב היד המהיר, הגדול והפרוע, בקישורים המהירים בין האותיות, בהפרש התנודות בגובה האותיות, הגודל המשתנה של האות האמצעית ותבנית האות שנעה בין גידוש לקיפוח. לפוטנציה ג' קיימת התלהבות והתמסרות מלאה לרעיון. לא אמונה מושגית כי אם דבקות שבלב.
את המהפכנות והמרדנות ניתן אפוא בהחלט לראות בכתב- היד. הפרת התקן של האותיות וההשתלטות על דף הנייר מעידים על מקוריות, על יכולת סינתזה ועל תפיסה אינדוקטיבית .
החירות והטבע
טשרניחובסקי קושר את חירות האדם עם הטבע. גילוי הסמלים של הטבע זהה עם פתרון חידת האדם וגבולות חירותו. המשורר רואה את חירותו של האדם כחלק ממערכת הקוסמוס משמע היא מאופיינת בהעדר מטרה, ניתוק מחבלי מוסר, דת וחברה, חירות אנטי- סוציאלית .טשרניחובסקי תמך בצורה נלהבת ביצרים העמומים, התנגד לשילטון הרציו ולמוסר היהודי- נוצרי. את ההתנגדות לאלמנט הרציונלי ניתן להסביר באמצעות הרגשות והחושים שבהם תופס המשורר את העולם. הדבר בא לידי ביטוי בשיר : "על דם"
"ארורים כהני הבל והחמנים! ונביאי האמת ונשמעים בקולם ! " 13.
התפיסה הרציונליסטית מאופיינת בסיבתיות, בעקיבות ובסדר. כל אלו תובעים מהטיפוס האימפולסיבי תכנון מוקדם ומסמלים עבורו כבלים ומסגרת המצרה את המעוף, הדמיון העשיר ואת חופש הביטוי שלו. לפיכך לא מפליא כי המחבר תיעב כל תפיסת עולם אשר מתמקדת בקדם ההנחה שלה בהסברים מצומצמים לעולם התופעות. עם זאת, ביכולתו היה לכפות על עצמו סדר ומשמעת כפי שנראה בכתב היד המסודר, אך הוא פעל על-פי החוקים והכללים רק כאשר חפץ בכך מרצונו החופשי, על-פי בחירתו ובכך המשיך את תחושת החירות האישית שלו.
על-פי תורת האישיות של יונג הפונקציות העיקריות באישיות נמצאות בחלק המודע כאשר החלק הלא-מודע קיימות הפונקציות המנוגדות. במקרה של כתב היד שלפנינו הפונקציות השולטות כפי שציינתי, הן רגש וחישה, ואילו הפונקציות הלא-מודעות הן חשיבה ואינטואיציה.
ההתנגדות של המשורר לחשיבה ולעולם התבונה מוסברת על-פי התאוריה היונגיאנית
כהתנגדות לחלקים באישיות שהודחקו לחלק הלא-מודע ומנתבים את דרכו בצורה עקיפה.
על-פי ברוך קורצווייל, ייחס טשרניחובסקי לאמנות ולאסתטיקה חשיבות רבה ואף שייך לאמנות כוחות קמאיים. הוא ראה לעתים את האמן כוהן היופי כשותפו של יוצר עולם.
בשירו :"על הדם " מתהום אי הויה קראנו לתחייה, לרבבות קולות בסערה מפליאה, אך אין בגללנו אנחה אין קינה." (שם). 14
טשרניחובסקי העריץ את היופי ואת החושים, ראה בשיריו שליחות ובכותבי השירים בעלי יכולת לאחד את האנושות. הערצה זו של עולם האסתטיקה מאפיינת אף היא את הטיפוס החושני על-פי יונג, המייחס לאמנות ולאסתטיקה חשיבות רבה ומכרעת.
לסיכום :
שני כתבי היד השונים של טשרניחובסקי ששימשו בסיס לדיון מלמדים על פניה המגוונים של אישיותו: רגשנותו והרפתקנותו מזה ויכולתו למלא אחר הכללים הנוקשים מזה.
ניתן לראות קשר הדוק בין מבנה האישיות של היוצר לבין אופי יצירתו. תכונות אישיותו של המשורר מופיעות כטביעת אצבע על יצירתו הצבעונית והמגוונת וזאת גם בכתב היד.
למרות האישיות האימפולסיבית והגועשת של היוצר, ניכרים רצון חזק ודבקות במטרה,
שסייעו לו לפעול על-פי כללי המסגרת כדי להעביר ולהפיץ את רעיונותיו ולהרחיב את
חירותו האישית.
למעשה, עמידה בכללים אלו היוותה עבור המשורר אמצעי או קפיצת משוכה שדרשה ממנו אמנם כוחות נפש רבים, איפוק וריסון רגשותיו, אך סייעה בעדו להגיע לשחרור ממצוקותיו, באמצעות היצירה.
אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ…
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,
אַיֵּה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?
אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.
אֶרֶץ – בָּהּ יִתְקַיֵּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה –
אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ?
אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?
נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס,
פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ,
פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם –
וְאוֹר לָאִישׁ וְחָם לוֹ.
אַיָּם: אוֹתָהּ אֶרֶץ,
כּוֹכְבֵי אוֹתָהּ גִּבְעָה?
מִי יַנְחֵנוּ דֶרֶךְ
יַגִּיד לִי הַנְּתִיבָה?
כְּבָר עָבַרְנוּ כַמָּה
מִדְבָּרִיוֹת וְיַמִּים,
כְּבָר הָלַכְנוּ כַמָּה,
כֹּחוֹתֵינוּ תַמִּים.
כֵּיצַד זֶה תָעִינוּ?
טֶרֶם הוּנַח לָנוּ?
אוֹתָהּ אֶרֶץ-שֶׁמֶשׁ,
אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ.
אוּלַי… כְּבָר אֵינֶנָּהּ?
וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ!
דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ
אֲדֹנָי לֹא צִוָּה…
אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
אֶרֶץ רְוַת שֶׁמֶשׁ…
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ?
אֵיפֹה אוֹתוֹ שֶׁמֶשׁ?
אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.
אֶרֶץ – בָּהּ יְקֻיַּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה,
נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס –
פָּגַע בּוֹ עֲקִיבָא.
"שָׁלוֹם לְךָ, עֲקִיבָא!
שָׁלוֹם לְךָ, רַבִּי!
אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,
אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?"
עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא,
אוֹמֵר לוֹ הָרַבִּי:
"כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים,
אַתָּה הַמַּכַּבִּי"
