בפורים, אנחנו עוטים מסיכות במצוות המסורת, הדת והרבנים. ובחיים?

ק.ג.יונג טוען שחלקנו עוטים מסיכות כל החיים. הוא קרא למסיכה הזו: פרסונה.

"פרסונה – התדמית שעוטה אדם על עצמו בחברה ויש בה מרכיב של זיוף. באדם המנסה להשתלב בסביבה שלא מקבלת אותו בנקל עלולה הפרסונה להשתלט על האישיות כליל. ארכיטיפ זה הוא תוצר של פשרה בין אישיות היחיד לדרישות החברה."

בגדול, יונג דיבר על 5  ארכיטיפים עיקריים (הפרסונה, אנימוס, אנימה, הצל והעצמי)

"ארכיטיפ הוא אבטיפוס. אדם, אובייקט או מצב שבו האנושות, על תרבויותיה השונות, חוותה תדיר והוא האנושי. הפרט החווה את חייו הפרטיים חשוף תמיד הן להתרחשויות ההווה שהוא שותף להן, והן לאותם דימויים קדומים מעברה של משפחת האדם".

*מתוך ויקיפדיה: ערך קרל גוסטב יונג

ומה קורה לי, כגרפולוגית, שפוגשת כתב במסיכה? הרהורים לרגל הפורים…

פרסונה

קורה שאני לוקחת כתב יד לניתוח – ואני לא רואה שם כלום !

הכתב קריא, מעוצב, מציית לכל חוקי הכתיבה והמוסכמות ואני לא מוצאת שום דבר ייחודי, אישי, שמעיד על אופי הכותב, על מה שמבדיל אותו מאחרים. הכתב כאילו מצוייר, לא פעם ממש תקני (כמו ב"אלפוני"): יפה, מעוגל (לא בהכרח), "כמו שצריך". אף אות לא חורגת מהשורה, השוליים מיושרים כהלכה, זווית הכתיבה אחידה. יופי טופי. הכל בשליטה, הכל צפוי, שום דבר ספונטני, טבעי.

מכירים אנשים כאלה?

מלאכותיים, מסוגננים, כאילו לבשו מסיכה של ״אצלי הכל בסדר״ ושום מחווה או תגובה לא חורגת מהמצופה מהם. וכשאתם מנסים לגרד קצת את פני השטח, להגיע לרגש שמתחת – לא מגיעים לשום מקום. ויש לכם תחושה של חוסר אוטנטיות. אי אפשר לבוא בטענות, אבל גם לא להתקרב יותר מדי.

יונג קרא לתופעה הזו ״פרסונה״. בשלב די מוקדם בחייה, היא הרגישה שהוריה לא מקבלים אותה כמות שהיא, הם שייפו את פינותיה והיא למדה לחיות לפי ציפיותיהם. לבשה את המסכה שהם חיזקו ואהבו. ועכשיו, שנים אחרי, היא כבר לא מכירה את האישיות האמיתית שלה. היא הלכה לה לאיבוד. עצוב לי בשבילה, אבל היא, מבחינתה, מצאה את הפתרון האולטימטיבי עבורה.

כמובן, זוהי רק אחת מצורות הפרסונה.

הרהורים על כתב יד שעוטה מסיכה, מסיכה שנדבקה לפנים ואי אפשר להוריד אותה יותר. טובה מלמד גרשוני, 2014