גרפולוגיה קולאז'ית – יגאל ורדי

הצגת שיטה גרפולוגית המבוססת על תורת האישיות הקולאז'ית

הקדמה:

מהי שיטה גרפולוגית? הגרפולוגיה הקולאז'ית ותורת הפוטנציות

מטרת הגרפולוגיה הינה להציג קורלציות בין סימני כתב יד לבין תכונות אישיותיות. תאוריות שונות אמורות להסביר את הקורלציה בין סימני הכתב לבין תכונות האישיות. כלומר ניתן להסביר את הקורלציות בתאוריות החולקות אחת על השנייה, אך מנגד המסקנות הקורלטיביות חייבות להיות דומות או זהות. המעבר מניתוח של כתב היד באופן אינטואיטיבי וסובייקטיבי לניתוח מתודי ואובייקטיבי, אשר ניתן ללמדו ברשות הרבים וניתן להעמידו למבחן הביקורת, הוא המאפיין החשוב של המעבר של המתודה הגרפולוגית לעבר עמידה בפני קריטריונים מדעיים.

 

השיטה הגרפולוגית החדשה שפיתחתי במהלך השנים, המוצגת במאמר זה והמכונה בשם "גרפולוגיה קולאז'ית", מבוססת בחלקה הראשון על השיטה הגרפולוגית של ישראל אודם המכונה בשם "תורת הפוטנציות". אך בצומת שהתאוריה שלו "נתקעה" שם נדרשתי לנסות לחולל שינוי מחשבתי, גם גרפולוגי וגם פסיכולוגי, על מנת להשלים את החצי החסר. ישראל אודם ניסה לפתח את "האידיאה המנחה" באבחון הגרפולוגי באופן אובייקטיבי, בניגוד לגישתו הסובייקטיבית של קלאגס. האידיאה המנחה משמע לראות את התמונה הכוללת של כתב היד, כלומר את הגשטאלט ועל בסיסו לפענח את מרכיבי הכתיבה. החידוש הראשון של אודם הוא בהצגת תשעה טיפוסי כתיבה הומוגניים המייצגים תשעה טיפוסי אישיות (א'-ט'). כלומר הקורלציה נעשית על פיו מן הכתב אל הפסיכולוגיה ולא להיפך כפי שעשו בעבר הוגי דעות גרפולוגיים אחרים. החידוש השני הדרמטי של אודם מתאפיין בכך שהוא הציג את כתב היד של כל אדם כ"תרכובת" של חלקי טיפוסים. בנקודה זאת הוא נתקע ולא הצליח להציג מתודה סדורה אשר על פיה נוכל להגיע למסקנות אבחוניות המייצגות את זהות האדם כ"תרכובת טיפולוגית". את התרכובת מבצע הגרפולוג באופן אינטואיטיבי. בנקודה זאת נדרשתי לנסות להציג מתודה גרפולוגית חדשה אשר אמורה להתמודד מול הסוגיה של פענוח התרכובת הטיפולוגית. כיניתי את מושג התרכובת האישיותית במושג "אישיות קולאז'ית". בספרי האישיות הקולאז'ית, תורת אישיות סינרגטית, ניסיתי להרחיב ולקדם את התאוריה המציגה את זהות האדם כרב-זהותית ולהציג קריטריונים פסיכולוגיים אשר על פיהם מתבצעת אינטגרציה-סינרגטית בין תתי-הטיפוסים השונים לכלל זהות שלמה. ממצאים פסיכולוגיים אלו היוו בסיס לפיתוח המתודה הגרפולוגית המכונה "גרפולוגיה קולאז'ית". במאמר זה, שהוא מבוא לספרי החדש המצוי בהפקה בימים אלו (גרפולוגיה קולאז'ית-גרפולוגיה תעסוקתית, פסיכיאטרית וקרימינולוגית), אציג בפני הגרפולוגים אנשי המקצוע את עיקרי המתודה.

 תולדות הגרפולוגיה לפי שלוש מתודות גרפולוגיות:

כל גרפולוג מקצועי יכול לדווח שבעבודה היומיומית שלו הוא פועל בשלוש דרכים בו-זמנית בתהליך אבחון כתב היד. מצד אחד, הוא נוטה לפרש סימני כתב-יד מבודדים לתכונות פסיכולוגיות מבודדות. מצד שני, הוא נוטה לפענח תסמונת כתיבתית רחבה על בסיס מבנה טיפולוגי מסוים, ומצד שלישי, הוא נוטה לפענח "רשת" של סימנים כתיבתיים, שאינם שייכים לטיפולוגיה מסוימת, לתיאור פסיכודינמי של נפש האדם. הגרפולוג "מדלג"  מנטלית בין שלוש השיטות הללו בו-זמנית. מבלי לדעת ומבלי לנסח זאת בצורה מקצועית, הגרפולוג פועל בגישה אבחונית אינטגרטיבית המשלבת שלוש תאוריות שונות: האטומיסטית, ההוליסטית והאינטגרטיבית. שלוש תאוריות אלו מייצגות את השיטה האבחונית על פי הגישה הקולאז'ית אותה נתאר להלן.

בטרם נציג את התיאוריה החדשה המכונה "גרפולוגיה קולאז'ית" ובמקביל גם את המתודה האבחונית על פי תורת הפוטנציות של אודם, אנו נדרשים לארגן את תולדות הגרפולוגיה בחלוקה על בסיס שלוש מתודולוגיות: האטומיסטית-תורת הסימנים הכתיבתיים והפרשנות הפסיכולוגית שלהם, ההוליסטית-תורת הטיפוסים הכתיבתיים והפרשנות הטיפולוגית שלהם והאינטגרטיבית-תורת האבחון הגרפולוגי על בסיס גישות פסיכו-דינמיות שונות.

האטומיסטית- תורת הסימנים

השיטה האטומיסטית מבססת את פענוח כתב היד באמצעות הצגת קורלציה בין סימן או סימנים מבודדים לבין תכונות פסיכולוגיות בהקבלה. ניתן להציג את האסכולות הבאות אשר מתאפיינות בגישה האטומיסטית: האסכולה הגרמנית המוצגת על ידי טבלאות פרשניות של סימנים, שיטת רוברט סודק המפענח את כתב היד על פי הדומיננט של טמפו הכתיבה, שיטת יעקבי שמה את הדגש על הקריאות של כתב היד, שיטת מילר המבוססת על עקרונותיו של קלאגס לגבי סימני כפיתה המעידים על אינטרוברסיה לעומת סימני שחרור המעידים על אקסטרברסיה, שיטת שלוש התמונות של קרל גרוס ורוברט הייס המפענחת את כתב היד על פי הדומיננטיות של אחד משלושת האזורים, תאה לוינסון המציגה את פענוח כל סימני כתב היד לפי רצף של כפיתה מול שחרור, כאשר הפענוח האטומיסטי מתאפיין בכל סימן בנפרד.

ההוליסטית- תורת הטיפוסים

המתודה ההוליסטית מציגה את הקורלציה בין תסמונת כתיבתית רחבה לבין תסמונת פסיכולוגית גדולה המקיפה תפקודי נפש שונים. האבחון הגרפולוגי על פי תורת הטיפוסים מתאפיין בתאוריות טיפולוגיות שונות כגון: הטיפולוגית של יונג (8 טיפוסים שהם מכפלה של פונקציות החשיבה, ההרגשה, החישה והאינטואיציה לפי וקטור של אינטרוברסיה מול אקסטרוברסיה), הטיפולוגיה של היפוקרטס (הטיפוס הסנגוויני, המלנכולי, הפלגמטי והכולרי), הטיפולוגיה של פרויד (הטיפוס האוראלי, האנאלי, הפאלי והגניטאלי), הטיפולוגיה על פי פרום, הטיפולוגיה על פי האניאגרם, הטיפולוגיה הפלנטרית וכו'.

האינטגרטיבית- תורת הפסיכודינמיקה

המתודה האינטגרטיבית מציגה את הקורלציה בין הכתב לבין האישיות, לא על בסיס סימנים מבודדים ואטומיסטיים וגם לא על בסיס תסמונת טיפולוגית אלא על בסיס "רשת" של סימני כתב יד שונים המייצגים תהליך פסיכודינמי על פי תאוריות פסיכולוגיות שונות כגון: מנגנוני הגנה על פי פרויד, יחסי איד, אגו וסופר-אגו על פי המתודה הגרפולוגית של פולבר, אבחון על פי שמונה טיפוסים של זונדי בצורה דינמית, אבחון גרפולוגי על בסיס "עקרון הפיצוי" בין נחיתות לבין עוצמה על פי אדלר, הגישה הפסיכודינמית של אורסולה אלווה אלמונט וכו'.

מטרתה של התיאוריה "גרפולוגיה קולאז'ית" הינה להציג את האינטגרציה בין שלוש המתודולוגיות הללו, האטומיסטית, ההוליסטית והאינטגרטיבית, בהתבסס על תיאוריה המכונה: "פסיכולוגיה אינטגרטיבית" שמטרתה לאחד תחת קורת גג אחת אסכולות פסיכולוגיות מנוגדות ושונות אשר למעשה משלימות אחת את השנייה. המדובר באינטגרציה בין הפסיכואנליזה על האסכולות השונות שלה, האסכולה הביהביוריסטית, הקוגניטיבית והפסיכולוגיה הקיומית-ההומניסטית.

חלק א'

הצגת הבעיה

האבחון הגרפולוגי מטרתו להציג את הקשר בין סימני כתב היד לבין תכונות אישיות של האדם ובמקביל גם תיאור התנהגותו בפועל. את הקורלציה בין סימני כתב היד לתכונות האישיות ניתן להסביר באמצעות תאוריות שונות בשדה הגרפולוגיה והפסיכולוגיה כאחד. גם כאשר קיימת מחלוקת בין התאוריות השונות, אנו מצפים שהמסקנות תהיינה זהות באשר להצגת הקורלציה בין הכתיבה לפסיכולוגיה. כפי שנאמר "כל הדרכים מובילות לרומא".

הגרפולוגיה בבראשיתה ניסתה להציג את הקשר בין סימני כתב מבודדים לבין תכונות פסיכולוגיות מבודדות. עד מהרה הבינו שאי אפשר לפרש פסיכולוגית סימן כתיבתי מבודד. שכן כל סימן בכתב היד קשור מבחינה התהוותית לסימנים אחרים. לכן, על מנת לפרש אותו פסיכולוגית צריך להבין את ההקשר ההתהוותי, כלומר את המורפוגנזה (מורפו-צורה, גנזה-התהוות). המסקנה הינה שעל מנת לפרש סימן כתיבתי מסוים אנו נדרשים לקשר אותו לקבוצת סימנים כתיבתיים אחרים אשר התהוו יחדיו. קבוצת סימנים שכזאת מכונה במושג תסמונת (סינדרום).

 

התסמונת הכתיבתית על פי פרשנות דו-ערכית

אודם הציג את גישתו של קלאגס בפרשנות הדו-ערכית של סימן כתיבתי. למשל, כתב יד מהיר יכול לנבוע כתוצאה מכח דוחף (היבט חיובי +) אך מנגד כתב יד מהיר יכול לנבוע כתוצאה מחוסר בקרה (היבט שלילי -). כתב יד איטי יכול לנבוע כתוצאה מבקרה ושליטה (היבט חיובי +), אך מנגד כתב יד איטי יכול לנבוע מחוסר כח דוחף (היבט שלילי -). הפרשנות של הסימן הכתיבתי, כתב מהיר או כתב איטי, מפוענחים פסיכולוגית באופן שונה כאשר הם נובעים מתסמונת חיובית או שלילית כפי שתוארה לעיל. על מנת לאבחן מתי כתב מהיר נובע מכח דוחף או חוסר בקרה ומתי כתב איטי נובע מבקרה או חוסר כח דוחף, אנו נדרשים להתבסס על סימנים כתיבתיים נוספים כגון לחץ הכתיבה, זווית הכתיבה, רוחב הכתב וכו'. המסקנה הינה שאי-אפשר לפענח פסיכולוגית סימן כתיבתי בצורה מבודדת אלא צריך להבין את "המורפו-גנזה" שלו כלומר את מקור ההתהוות שלו ביחס לסימנים אחרים שמצויים יחדיו בתהליך הכתיבה.

התסמונת הכתיבתית ההומוגנית למול ההטרוגנית

אודם הציג את האבחנה בין תסמונת כתיבתית הומוגנית למול תסמונת כתיבתית הטרוגנית. הוא הסתמך על כללים גרפו-דינמיים, המציגים קשר קואורדינטיבי בין סימני כתב יד מסוימים ולכן הם מכונים הומוגניים (הומו- זהה, גנוס- מקור, ממקור משותף) לבין סימני כתב יד הטרוגניים (הטרו- שונה, גנוס- מקור, ממקור שונה) המייצגים חוסר קואורדינציה בין האחד לשני. למשל ניתן להציג סימני כתב יד הומוגניים ביחס לכתב יד מהיר מול כתב יד איטי. כתב יד מהיר מתאפיין בסימנים הכתיבתיים ההומוגניים כדלהלן: זווית כתיבה ימנית, טמפו כתיבה מהיר, גודל אזור אמצעי ממוצע עד גדול, חיבורי אותיות, רווח בין שורות קטן, תנודתיות בגודל האותיות, לחץ כתיבתי שטפי או פרע-שטפי וכו'. לעומת זאת, כתב יד איטי מתאפיין בסימנים הכתיבתיים ההומוגניים כדלהלן: זווית כתיבה ישרה, טמפו כתיבה איטי, גודל אזור מרכזי קטן, רווח בין מילים גדול, רווח בין שורות גדול, לחץ אל-שטפי נוקשה וכו'.

סימנים הטרוגניים יבואו לידי ביטוי אם נחבר מין שאינו ממינו ביחס למה שתארנו לעיל. למשל כתב יד מהיר עם גודל אזור מרכזי קטן הם שני סימנים הטרוגניים. גודל אזור מרכזי גדול למול רווח בין שורות גדול הם סימנים הטרוגניים וכו'. השאלה הנשאלת מהי הרשימה הכוללת של כל סימני כתב היד בתנועה, בצורה ובארגון המייצגים תסמונות הומוגניות. פרויקט מונומנטלי זה הציג אודם באמצעות בניית תשעת טיפוסי כתב יד אשר מפוענחים לתשעה טיפוסי אישיות (טיפוסים א-ט).

המסקנה הינה שאי אפשר לפרש את "החלק" בלי להבין את "השלם". כאן  מתעוררת השאלה המעגלית: כיצד נבין את השלם מבלי להבין את חלקיו שבונים אותו? הגרפולוג הגרמני-נאצי מן המאה ה-20, לודוויג קלאגס, טען שעל מנת לאבחן את סימני כתב היד, הגרפולוג נדרש להסתמך על "ההתרשמות הכוללת" של הכתיבה אותה הוא כינה בשם "האידיאה המנחה". קלאגס ביסס את האידיאה המנחה על התרשמות סובייקטיבית. לכן ההמלצה המתודית שלו איננה מדעית מכיוון שלכל מאבחן ישנה ההתרשמות הסובייקטיבית שלו כאשר הוא בוחן כתב יד מסוים, ומכאן שלכל גרפולוג עלולה להיות אידיאה מנחה משלו. שנים מאוחר יותר הגרפולוג הישראלי, ישראל אודם,  הציג בספרו האדם וכתב ידו, טבלאות אבחוניות של סימני כתב היד. הוא מימש את המלצתו של קלאגס להתבסס על האידיאה המנחה, והוא יישם זאת באמצעות הצגת שני מושגים: מושג פסיכולוגי המתאפיין  כ"רמת האישיות של הכותב", ובמקביל מושג גרפולוגי המכונה "טמפו הכתיבה" (מהירות הכתיבה). שני מושגים אלו אמורים לבנות את האידיאה המנחה ועל בסיסה אנו אמורים לפרש את סימני כתב היד באופן דיפרנציאלי. אך גם פה אודם נופל למלכודת המעגליות. שכן הגרפולוג לא יכול לגבש החלטה על אודות רמת האישיות של הכותב כל עוד הוא לא אבחן את כתב היד. הוא איננו יכול לבנות את השלם מבלי שיסתמך על חלקיו. אודם הבין שטמונה כאן בעיתיות ולכן הוא שקד על חיפוש תאוריה חדשה בבניית האידיאה המנחה בצורה אובייקטיבית. לאחר כשלושים שנות מחקר, הוא הציג בספרו השני כתב יד ואישיות- תורת הפוטנציות את האידיאה המנחה המדעית והאובייקטיבית, שווה לכל  מאבחן, בהתבסס עך הצגת טיפולוגיה כתיבתית של תשעה טיפוסים (א'-ט')..

 תורת הפוטנציות של ישראל אודם

תורת הפוטנציות של אודם מתאפיינת בהצגת קורלציה בין תשעה טיפוסי כתיבה לבין תשעה טיפוסי אישיות. אודם מציג אבחנה, עוד בספרו הקודם "האדם וכתב ידו", בין תסמונת הומוגנית לבין תסמונת הטרוגנית. על בסיס עקרונות גרפו-דינמיים. אודם מציג נימוקים המסבירים מדוע סימנים כתיבתיים מסוימים מתפקדים בצורה קואורדינטיבית ולכן הומוגנית (הומו-זהה, גנוס-מקור), ומדוע סימנים כתיבתיים אחרים מתפקדים בצורה לא קואורדינטיבית ולכן באופן הטרוגני (הטרו-שונה, גנוס-מקור). בהצגת תשעת טיפוסי כתב היד, אודם מציג נימוקים על אודות קיום קואורדינציה כתיבתית לא בתסמונת מצומצמת אלא בתסמונת כתיבתית מלאה הכוללת את כל סימני כתב היד בתנועה, בצורה ובארגון. לעומת הוגי דעות בשדה הגרפולוגיה, שקדמו לאודם, אשר ביססו את הגרפולוגיה על בסיס טיפולוגיות פסיכולוגיות שתקפותן נמוכה, הרי שאודם בנה את הטיפולוגיה הפסיכולוגית בהתבסס קודם כל על טיפולוגיה גרפולוגית.

אודם מתאר תשעה טיפוסי כתיבה ובמקביל תשעה טיפוסים פסיכולוגיים. בניגוד לספרו הקודם שם הוא נתן את הדגש על "טמפו הכתיבה" כגורם משפיע בבניית האידיאה המנחה, בספרו החדש אודם נותן את הדגש הן על זווית הכתיבה והן על התנועתיות של כתב היד. תשעת הטיפוסים שישראל אודם מתאר מכונים בפיו בשמות הבאים: טיפוס א'- הרפיוני, טיפוס ב'-האינטגרטיבי, טיפוס ג'-האימפולסיבי, טיפוס ד'- הרציונלי, טיפוס ה'- האוטיסטי, טיפוס ו'-הנרקיסיסטי, טיפוס ז'-הרפורמטורי, טיפוס ח'-האיובי-זאבי, טיפוס ט'- האנארכי-יצרי. בספרי כתב היד כראי הנפש-גרפולוגיה ומדעי ההתנהגות טענתי שתשעת הטיפוסים שהציג אודם מייצגים אחד לאחד תשע הפרעות אישיות: טיפוס א'-הפרעת האישיות הסיעודית-תלותית, טיפוס ב'- הפרעת האישיות הפרנואידית, טיפוס ג'- הפרעת האישיות הציקלותימית, טיפוס ד'- הפרעת האישיות החרדתית- ההימנעותית, טיפוס ה'- הפרעת האישיות הסכיזואידית, טיפוס ו'- הפרעת האישיות הנרקיסיטית, טיפוס ז'- הפרעת האישיות הכפייתית, טיפוס ח'- הפרעת האישיות הגבולית, טיפוס ט'- הפרעת האישיות ההיסטריונית.

הטיפולוגיה של אודם (טיפוסים א'-ט') מכונים בפיו תורת הפוטנציות. נשאלת השאלה מדוע הוא כינה את הטיפולוגיה שלו במושג פוטנציה? הטענה המוצגת בפיו הינה שכל טיפוס הינו "טיפוס אידיאלי" ולרוב הוא איננו מופיע באופן מלא במציאות הקונקרטית האמתית. לכן אודם אומר שב"פוטנציה" ניתן לתאר סימני כתב יד מסוימים כשייכים לאותה "משפחה-הומוגנית". בפועל, במציאות הקונקרטית, כל אדם מתאפיין בתרכובת של תתי-טיפוסים (א'-ט'). הטיפוסים האידיאליים אותם הציג אודם (א'-ט') מהווים כלי עזר מתודולוגי באבחון, מכיוון שהם מייצגים את האידיאה המנחה, כפי שהמליץ קלאגס לראות את התמונה הכוללת, הגשטאלטית, ועל פיה לתת פרשנות למרכיביה. הטיפולוגיה מתפקדת כגשטאלט בו השלם הוא יותר מסכום חלקיו, כאידיאה מנחה על פיה סימני כתב היד של כל טיפוס מפורשים באופן דיפרנציאלי בהתייחס למבנה האישיותי הכולל של אותו טיפוס. למשל, ניקח דוגמה של אזור עילי גבוה בכתב היד. על פי הטיפולוגיה של אודם אזור עילי גבוה מופיע בטיפוס ב' האינטגרטיבי, בטיפוס ג' האימפולסיבי, בטיפוס ד' הרציונלי ובטיפוס ה' האוטיסטי. אותו סימן זהה בארבעה טיפוסים: ב', ג', ד' ו-ה'. ברגע שאנו מזהים מספר סימני כתב יד המייצגים באופן דיפרנציאלי את אחד מארבעת הטיפוסים, הפענוח הפסיכולוגי של האזור העילי הגבוה יהיה שונה ביחס ליתר הטיפוסים. אזור עילי גבוה בטיפוס ב' מייצג שאפתנות, הישגיות, שאר רוח, יוזמה. אזור עילי גבוה בטיפוס ג' מייצג מגלומניה, התרחקות מחיי היומיום לעבר שאיפות-על, התרוממות רוח מאנית. אזור עילי גבוה בטיפוס ד' מתאפיין במאמץ אינטלקטואלי להקיף כל נושא על כל צדדיו, כשאיפה מבוקרת להישגיות וכנטייה לתת דגש על כוח החשיבה כפונקציה שלטת באישיות. אזור עילי גבוה בטיפוס ה' מייצג רוחניות, אידיאליזם, תלישות, נטייה למטאפיזיקה, אידיאה פיקס דוגמטית. דוגמה זאת באה להמחיש את הפרשנות הדיפרנציאלית של סימן אחד זהה אשר מתהווה (מורפוגנזה) על בסיס סימנים כתיבתיים אחרים ומפורש בהתאם למקור הטיפולוגי שלו. כך הדבר מתאפיין לגבי יתר סימני כתב היד.

הטיפולוגיה של אודם (א'-ט') מכילה בתוכה טיפולוגיות גרפולוגיות ופסיכולוגיות אחרות. ניתן להראות שטיפולוגיות שונות כגון: הטיפולוגיה ההיפוקרטית, הפרוידיאנית, היונגיאנית, האניאגרמית, הפלנטרית ואחרות מוכלות בתוך הטיפולוגיה של אודם. יתר על כן, טענתי לעיל שהטיפולוגיה של אודם מייצגת טיפולוגיה רבת שנים המאופיינת בשדה הפסיכיאטרי כהפרעות אישיות. על פי תורת האישיות הקולאז'ית טענתי שהפרעות האישיות אינן הפרעות סגנונות הסתגלות קיומיים לגיטימיים, עם הגיון פנימי משלהן מבחינה נפשית, ולכן הן נורמטיביות. לטענתי את הטיפולוגיה של אודם ניתן לכנות במושג "מטא-טיפולוגיה" או "טיפולוגיה ארכיטיפית". שכן היא מייצגת תשעה טיפוסים אידיאליים, שניתן לראות מבעדן תשע אידיאות אפלטוניות, אידיאות רגולטיביות עבור האישיות.

 להלן מוצגות שלוש טבלאות. טבלה אחת מייצגת את החלוקה הדיפרנציאלית של סימני כתב היד בתנועה, בצורה ובארגון לפי תשעת הטיפוסים א'-ט'. הטבלה השנייה מייצגת פרופיל קולאז'י של כתב יד של אלמוני. הטבלה השלישית מייצגת את הפרשנות הפסיכולוגית הדיפרנציאלית של תשעת הטיפוסים לפי רשימת תפקודים נפשיים המוצגים באופן היררכי.

 טבלה מספר 1

 טבלת סימני כתב יד של טיפוסי א-ט

סימני כתב יד	טיפוס א	טיפוס ב	טיפוס ג	טיפוס ד	טיפוס ה	טיפוס ו	טיפוס ז	טיפוס ח	טיפוס ט
ארגון הכתב
שוליים תחתיים	גדול	ממוצע	צפוף	גדול	גדול מאוד	ממוצע	ממוצע	ממוצע	ממוצע
שולי שמאל	גדול ומפותל	ממוצע	צפוף	גדול	גדול מאוד	גדול	ממוצע	ממוצע	צפוף
שולי ימין	גדול ומפותל	ממוצע	סטייה שמאלה	גדול	גדול מאוד	ממוצע	ממוצע	ממוצע משונן	ממוצע
שוליים עיליים	צפוף	ממוצע	צפוף	גדול	גדול מאוד	גדול	גדול	קטן	קטן
רווח בין שורות	צפוף	ממוצע	צפוף	גדול	גדול מאוד	צפוף	ממוצע	צפוף	צפוף
כיוון שורות	כלפי מטה	ישר	גלי	ישר	ישר עם תנודות	ישר	עולה	כל מילה כלפי מטה	גלי
רווח בין מילים	צפוף	ממוצע	צפוף	גדול	גדול מאוד	קטן	ממוצע	ממוצע תנודתי	קטן
רווח בין אותיות	לא סדיר	קטן	גדול ולא סדיר	קטן וסדיר	גדול ולא סדיר	קטן	קטן וצפוף	גדול ומשוסע	קטן תנודתי
זווית כתיבה	ימנית תנודתית	ימנית סדירה	ימנית לא סדירה	ישרה סדירה	ישרה תנודתית	ישרה סדירה	שמאלית סדירה	שמאלית תנודתית	שמאלית תנודתית
צורת כתב היד
גודל הכתב	קטן	ממוצע ומעלה	גדול	קטן	קטן	גדול	ממוצע ומטה	ממוצע ומטה	ממוצע ומטה
גודל אזור אמצעי	קטן	ממוצע ומעלה	גדול תנודתי	קטן	קטן מאוד	גדול מאוד	ממוצע	קטן תנודתי	ממוצע ומטה
גודל אזור תחתי	נמוך	ממוצע ומעלה	גדול	קטן	קטן	נמוך	נמוך	קטן	קטן
גודל אזור עילי	נמוך	ממוצע ומעלה	גדול	מוגבה	מוגבה מאוד	נמוך	נמוך	קטן	קטן
יחס תלת-אזורי	כלול	פרוד	פרוד	פרוד	פרוד	כלול	כלול	כלול	כלול
רוחב הכתיבה	צר	רחב	רחב מאוד	צר	צר	רחב	צר	צר	ממוצע
קריאות הכתיבה	ממוצעת	קריא	לא קריא	קריא	ממוצעת	קריא	קריא	ממוצע ומטה	ממוצע
תקן, פישוט, קישוט, העשרה	פישוט	תקן מועשר	פישוט והעשרה	תקני ופישוט	פישוט והחסרה	תקן והעשרה	תקן ופישוט	החסרה	תקן עם העשרה וקישוט
צורה גיאומטרית	אליפסה אופקית	אליפסה אנכית	אליפסה אנכית ומשולשים	מלבן אנכי	מלבני, משולש, מרובע	מעגל	מרובע, משולש	משולש	אליפסה אופקית
ארבעת צורות הקו	חוטי מנוון	קמר, קער, ישר, חוטי	חוטיות בולטת, קער ישר וקמר	אין חוטיות, קמר ישר וקער	קו ישר, אין חוטיות, קער שטוח	קמר, קער, חוטיות מנוונת	קו ישר בולט, קמר, קער שטוח, אין חוטי	קו ישר, חוטי מתוח, אין קער, קמר שטוח	קמר, קער, ישר וחוטיות נמוכה
התנועה
מהירות הכתיבה	איטית	מהירה	מהירה מאוד	ממוצעת-קצובה	איטית מאוד	איטית	קצובה ואיטית	מהירה וקצרת רוח	קצובה וזריזה לסירוגין
תנועתיות	נרפית	נמרצת ומחזורית	אימפולסיבית	מרוסנת	עצורה	מרוחה	נוקשה	עצבנית	מחזוריות לא עקבית
לחץ חדירה	חלש	עמוק	עמוק	ממוצע	חריטה	נמוך	חזק	חלש וחודרני לסירוגין	ממוצע משתנה
שטף הכתיבה	שטף לא הרמוני	הרמוני	דיסהרמוני	מווסת	נוקשה	מונוטוני	לא שטפי	דיסהרמוני	תנודתי
עובי הקו	ממוצע	רחב	משתנה	דק	דק	עבה	דק	דק	עבה
דפנות הקו	מפעפעות	ישרות	משתנות	ישרות	לא סדיר	מפעפעות	ישרות	משוסעות	ישרות
אופן פורקן הקו	אחיד	שיפודי	שיפודי מאוד	ישר או גדום	ישר וגדום	ישר ואחיד	גדום	שיפודי וגדום	ישר אחיד

הערה:

ישראל אודם תאר את סימני כתב היד של כל טיפוס (א-ט) באופן יותר דיפרנציאלי ומפורט. אני החלטתי לפשט זאת גם במחיר של מגושמות ואי דיוק מסוים על מנת לאפשר לגרפולוג לבצע החלטות יותר ברורות. בספרי כתב היד כראי הנפש, גרפולוגיה ומדעי ההתנהגות, הצגתי פירוט יותר מדויק ומפורט.

 

טבלה מספר 2

טבלת סימני כתב יד של כתב יד מסוים

סימני כתב יד	טיפוס א	טיפוס ב	טיפוס ג	טיפוס ד	טיפוס ה	טיפוס ו	טיפוס ז	טיפוס ח	טיפוס ט
ארגון הכתב
שוליים תחתיים				X
שולי שמאל				X
שולי ימין				X
שוליים עיליים				X
רווח בין שורות				X
כיוון שורות				X
רווח בין מילים				X
רווח בין אותיות									X
זווית כתיבה			X
צורת כתב היד
תקן הכתב			X
גודל הכתב			X
גודל אזור אמצעי					X
גודל אזור תחתי			X
גודל אזור עילי			X
יחס תלת-אזורי		X
רוחב הכתיבה			X
קריאות הכתיבה			X
תקן, פישוט, קישוט		X
צורה גיאומטרית			X
ארבעת צורות הקו		X
התנועה
מהירות הכתיבה			X
תנועתיות			X
לחץ חדירה			X
שטף הכתיבה			X
עובי הקו			X
דפנות הקו			X
אופן פורקן הקו			X

 

 

 

סה"כ:                   3            15           7            1                                                      1

 

מסקנה: מבחינה כמותית ניתן לדרג את השפעת הטיפוסים על האישיות בדרך הבאה: ג>ד>ב>ה>ט

 

 

טבלה מספר 3

טבלת תכונות פסיכולוגיות של טיפוסי א-ט

 

תכונות פסיכולוגיות	טיפוס א	טיפוס ב	טיפוס ג	טיפוס ד	טיפוס ה	טיפוס ו	טיפוס ז	טיפוס ח	טיפוס ט
משמעות חיים	מנוכרת	פרגמטית	מגלומנית	עקרונות וערכים	אידיאליסטית	פנטזיות	ראליסטית	ביקורתית	ארצית
מנגנוני הגנה	רגרסיה ילדית	סובלימציה	השלכתי	הימנעות	השלכה, הדחקה והכחשה	רגרסיה חולמנית	הכחשה והדחקה	השלכה	הדחקה
עמידה בלחץ	הימנעות ופשרה	נחישות וגמישות	אלתורי ופרגמטי	נחוש ומחושב	נוקשה ולא גמיש	פשרן ומפונק	נחוש ועקשן	עצבני	קפריזי
התמדה	לא עקבית	נחושה	תנודתית וקופצנית	עקבי מאוד	מתמיד בתנאים יציבים	מתמיד בתנאים רגועים	עקביות עקשנית	בררן ולא עקבי	מצבי רוח ולא עקבי
כושר ניהולי	שלילי	טקטי	טקטי אלתורי	ניהול אסטרטגי	ניהול נוקשה	לקוי	טקטי	טקטי מרושל	לקוי
כושר מנהיגותי	כנוע	כריזמטי	דומיננטי וכריזמטי	מנהיגות נאורה	אסרטיבי אך לא כריזמטי	פשרן	אסרטיבי	כוחני וביקורתי	נמוך
כושר ארגוני	מרושל	שיטתי	מרושל	שיטתי ופדנטי	פדנטיות נוקשה	סדר אסתטי פשוט	מסודר וכפייתי	מרושל	מפוזר
סגנון חשיבה	אינטואיציה שטחית	פיקח וראליסטי	יזמי ויצירתי	רציונלי ואנליטי	תלוש ודוגמטי	חולמני	ראליסטי ודוגמטי	ראליסטי פנטי	ראליסטי נאיבי
יחסי אנוש	מעורבות תלותית	סימפטי ופיקודי	מוחצן ואינדיווידואליסטי	אנושי אך לא המוני	מופנם וחשדן	רגשני וסנטימנטלי	טקטי ופורמלי	חשדן וביקורתי	רגשן עם תנודות בקשר
רגשות	אדישות נינוחה	רגשות חמים	התרוממות רוח עם דעיכות	רגיש אך מופנם	קר רוח ועצור	רגש חם של אהבה	עצורים	כעס ועוינות	מצבי רוח
דימוי עצמי	נמוך	גבוה	גבוה אך בתנודות	מגובש אך מבוקר וצנוע	נמוך וביישן	בומבסטי בלי כיסוי	מבוקר	ביקורת עצמית קשה	נמוך והפכפך
יצריות	חלשה	חזקה	עזה	מווסתת	מעוכבת	נהנתנות סבילה	גבוהה אך בשליטה	עצורה ומודחקת	פראית ואנרכית
ויטליות	רפיון	אנרגטי מאוד	נמרץ אך לא עקבי בכוחות	מווסתת	נמוכה	נמוך	גבוהה	מתוח	תנודתי

 

התרכובת הכתיבתית כקולאז' אישיותי

אודם מציג את המתודה האבחונית שלו בשלושה שלבים: שלב ראשון- הגרפולוג מתאר ומודד את סימני כתב היד למול כתב יד ספציפי. שלב שני- הגרפולוג משייך כל סימן כתיבתי לאחד מתשעת הטיפוסים על פי טבלה מס' 1 שתוארה לעיל. שלב שלישי- הגרפולוג מציג את כתב היד של האדם בחלוקה לתתי-טיפוסים על פי כמות הסימנים הנמצאים בכל טיפוס כפי שמוצג בטבלה מס' 2. עליו להכריע איזה טיפוס הוא דומיננטי ואיזה טיפוסים אחרים הם משניים באופן מדורג. מה שנוצר זה תיאור כתב היד של האדם הספציפי כ"מפוצל" בין טיפוסים שונים מתוך תשעת הטיפוסים א'-ט'. המתודה של אודם עולה כאן על שרטון! שכן הגרפולוג מתקשה לפענח באופן מתודי את האישיות של הכותב על בסיס האינטראקציה הנוצרת בין תתי-הטיפוסים השונים. נדרשת "אידיאה מנחה חדשה" אשר תסביר כיצד יש לפרש את יחסי הגומלין הנוצרים בין תתי-הטיפוסים השונים באישיותו של הפרט. שלב זה בתהליך האבחון הוצג על ידי אודם באופן אינטואיטיבי ולכן לא מדעי ולא אובייקטיבי.

בנקודה זאת מוצגת התאוריה החדשה שתיארתי בספרי האישיות הקולאז'ית-תורת אישיות סינרגטית. הספר מבוסס בראש ובראשונה על מושג "התרכובת הכתיבתית" שהציג אודם בספרו "תורת הפוטנציות". השאלה שנדרשתי הייתה כיצד מאבחנים את האינטגרציה הנוצרת בין תתי-הטיפוסים השונים בבניית האישיות הכוללת של הפרט. אינטגרציה זאת כיניתי בשם "סינרגיה" שמשמעה ביוונית: סין-ביחד, ארגוס-עבודה. שכן כל תפקודי האישיות וכל תתי-הטיפוסים מתפקדים כפסיפס קולאז'י באישיות, אמורים לפעול יחדיו. תפקוד מצריך תיאום, קואורדינציה ולכן סינרגיה. תורת האישיות הקולאז'ית מטרתה להציג  בו-זמנית גם תורה פסיכולוגית חדשה אשר מבצעת אינטגרציה בין אסכולות פסיכולוגיות שונות, וגם את המתודה האבחונית בגרפולוגיה ובמבחנים פסיכולוגיים אחרים בהקבלה. אנו נדרשים לתאוריה פסיכולוגית וגרפולוגית חדשה.

השילוב הקולאז'י בין טיפוסי א-ט לבין תפקודי האישיות

מתוך הטבלה של כתב היד ניתן להציג באופן דיפרנציאלי מצב שבו אדם מתאפיין כטיפוס ג בתנועה של כתב היד או לסירוגין כטיפוס ג בצורה או בארגון. כי אז הפרשנות של טיפוס ג תהיה שונה לגמרי בין שלושת המצבים הללו. לכן, לא די לאבחן את האישיות של האדם כמפוצלת בין תתי-טיפוסים שונים גם ברמה של כמות הסימנים וגם ברמה של איכות ושקלול גבוה של סימנים מסוימים, אלא גם בהקשר הדיפרנציאלי לאיזה סימנים גרפולוגיים תת-הטיפוס משתייך ובהקבלה לאיזה תפקוד פסיכולוגי הטיפוס מתאפיין. לדוגמה, טיפוס ג בתנועה (המכילה ריבוי של סימנים כתיבתיים: מהירות, לחץ הכתיבה, אופן פורקן הכתב וכו') מייצג את הטון הוויטלי, הליבידינלי-יצרי והמזג. טיפוס ג בצורה (המתאפיין גם פה בריבוי של סימנים גם בממד האופקי וגם בממד האנכי, גם בקריאות, בתקן וכו') מייצג באופן כללי את גיבוש הסלף (האזור האמצעי), את רמת האינדיבידואציה של האדם (הממד התלת-קומתי של הכתב), את יחסי אני-חוץ ואני-חברה על פי הרוחב של הכתב וכו'. טיפוס ג בארגון של הכתב (המתאפיין בערב רב של סימנים) מייצג גם את רמת הדיפרנציאציה הקוגניטיבית שיש לאדם ביחס לסביבתו החברתית והסביבה בכלל. פרשנות מדוקדקת יותר מחייבת פוקוס פדנטי בקשר בין טיפוס ג לבין סימני כתב יד ספציפיים יותר כפי שהוצג לעיל בפרשנות הדיפרנציאלית של אזור עילי גבוה.

כמו כן, הפסיפס הקולאז'י המאפיין את אישיות הכותב כמורכב מתתי-טיפוסים, מוביל ליצירת פסיכודינמיקה פנימית בין "שדות קיומיים" המאפיינים כל תת-טיפוס. כל תת-טיפוס לוחץ לסגור את התבנית שלו על חשבון התבניות הטיפולוגיות האחרות. במאבק בין תתי-הטיפוסים השונים, ההשערה הינה שטיפוס אחד משתלט על יתר הטיפוסים והופך להיות הטיפוס הדומיננטי והטיפוסים האחרים מתפקדים בצורה קיברנטית במשוב מעכב ובמשוב מעצים ביחס לטיפוס הדומיננטי. האישיות נחלקת לפי עקרון של "דמות ורקע" כלומר הדמות מייצגת את הטיפוס הדומיננטי מול יתר הטיפוסים שהם הרקע. יחסים אלו של דמות ורקע עשויים להשתנות בנסיבות הסתגלותיות שונות אצל כל אדם בנפרד.

 

 חלק ב'

 עקרונות תורת האישיות הקולאז'ית

כל אדם הוא ריבוי אישיויות

כל אדם מתאפיין באופן נורמלי ונורמטיבי כריבוי אישיויות, כלומר כריבוי של זהויות.

ארגון האישיות על פי אינטגרציה-סינרגטית

ריבוי האישיויות נאבקות כדי ליצור ביניהן אינטגרציה סינרגטית על מנת לתפקד ביחד.

הסיבות לקיום ריבוי אישיויות

כל אדם מתאפיין בריבי אישיויות בגלל הסיבות הבאות:

• גנטיקה מול פסיכולוגיה

יש שוני בזכרון הגנטי שאדם מקבל לעומת הזכרון הפסיכולוגי ההתפתחותי. לעתים הוא יכול לקבל גנטיקה המתאפיינת במזג אימפולסיבי ולהתחנך בבית נוקשה וכפייתי. בזיכרון האישיותי מתחולל מאבק בין האימפולסיבי לבין הכפייתי בניסיון למצוא את התוצר הסינתטי ביניהם.

• שכבות שונות של חוויות עבר

יש זכרון דיפרנציאלי שונה של שכבות שונות בתהליך ההתפתחות של האדם. כל אחד מאתנו חווה חוויות פסיכולוגיות שונות בשלבי ההתפתחות במהלך השנים. לעתים יכול אדם מסוים להיוולד לאם דוחה ונוטשת בשנתיים הראשונות ולאחר מכן להיות מאומץ על ידי הסבא והסבתא ולזכות לחיק משפחה תומך בגילאים 3-8. מאוחר יותר הוא נחשף לסביבה חברתית עוינת ואלימה ואילו בגיל ההתבגרות עקב מעבר דירה לעיר אחרת הוא זוכה לסביבה חברתית אוהדת ותומכת. הזיכרון האישיותי מתאפיין במעגלים של זיכרונות הטרוגניים המייצגים שכבות זהותיות שונות.

• השפעות חיצוניות

יש השפעות חיצוניות המשפיעות על האדם (סביבה חברתית, סביבת עבודה, זוגיות). כל אדם מתאפיין במבנה אישיות מסוים אך הוא נדרש ללמוד ולהשתנות אל מול אילוצים סביבתיים חיצוניים כגון: חיים משותפים עם בן או בת הזוג,  הסתגלות אל מול התרבות הניהולית במקום העבודה והשתלבות באווירה התרבותית של הלאום. כל אלו גוררים לשינויים המשסעים את האישיות לריבוי של זהויות.

• הסטרוקטורה ההטרוגנית בנפש האדם

האישיות מתאפיינת על פי פרויד בשלושה תפקודים מהותיים: האיד, האגו והסופר-אגו. שלושת התפקודים הללו אינם מתפקדים בנפרד. יש יחסי גומלין ביניהם. ניתן לתאר באופן היפותטי מצב בו האיד משתלט על האגו והסופר-אגו ואז אנו מקבלים סגנון טיפולוגי של טיפוס ג'. במידה והאגו משתלט על האיד והסופר-אגו אנו מקבלים סגנון טיפולוגי של טיפוס ז'. במידה והסופר-אגו משתלט על האיד והאגו אנו מקבלים סגנון טיפולוגי של טיפוס ה'. שלושת טיפוסי-העל הללו: ג', ז' ו-ה' מתאפיינים בשלושה תתי-טיפוסים המאפיינים את תשעת הטיפוסים הארכיטיפיים של אודם (שהם תשע הפרעות אישיות בסיסיות ומהותיות). טיפוס ג' מתאפיין ב: ג', ט', ו'. טיפוס ז' מתאפיין ב: ז', ד', ב'. טיפוס ה' מתאפיין ב: ה', ח', א'. לכן ניתן לומר שהסטרוקטורה הנפשית של האדם מתאפיינת גם באיד, באגו ובסופר-אגו אך במקביל בתשעה טיפוסי אישיות בו-זמנית במינונים ובעוצמות שונות, ובמקביל ביחסי גומלין שונים ביניהם.

האוטונומיה הפונקציונלית של האישיות

האישיות מתפקדת באופן אוטונומי בביצוע ארגון מחדש של זכרון העבר המרובה והקולאז'י: הגנטי, ההתפתחותי בשלבים השונים והסביבתי. האישיות מבצעת עיבוד מחדש ועצמאי של כל המידע הנאגר בתוכה, כדי לאפשר אינטגרציה תפקודית בין כל מקורות המידע הללו. הארגון מחדש מייצג פסיכודינמיקה מערכתית של הנפש, שאיננה קשורה לעבר אלא לדינמיקה הפנים-מערכתית.

הפרעות האישיות כטיפוסי אישיות נורמטיביים

כל הפרעות האישיות מוצגות על פי תורת האישיות הקולאז'ית כטיפוסי אישיות ולכן כסגנונות הסתגלות לגיטימיים ונורמטיביים, עם הגיון פנימי משלהם, כלומר עם הרמוניה פנימית. ההוכחה הגרפולוגית לכך הינה התיאור הגרפודינמי של סינדרומים הומוגניים הבונים את הטיפוסים האידיאליים א'-ט'. הגרפודינמיקה מלמדת על תיאום והרמוניה בין הסימנים, גם כאשר המדובר בטיפוסים שכלפי חוץ נראים פרובלמטיים כגון העוויתות הנפשית של טיפוס ח', חוסר ההרמוניה וחוסר הסדירות של טיפוס ט', הנוקשות של טיפוס ז', התנועתיות האימפולסיבית של טיפוס ג' וכו'.

הפסיכודינמיקה הפנימית של טיפוס אישיותי

כל טיפוס אישיותי מתאפיין בפסיכודינמיקה מערכתית כדלהלן: הטיפוס האישיותי מתאפיין כסטרוקטורה. כל סטרוקטורה מתאפיינת בארבעה עקרונות: כל סטרוקטורה היא גם מערכת סגורה השומרת על זהותה וגם מערכת פתוחה הנדרשת להשתנות כדי להסתגל לאילוצי חוץ. עקרון המכלול: התכונות הפסיכולוגיות מתפקדות בהשפעת המכלול השלם. עקרון הרגולציה: כל טיפוס מתאפיין בתכונה דומיננטית אשר מתפקדת כווסת פנימי-כרגולטור השומר על שיווי המשקל. אך מרגע שהתכונה הזאת מתממשת עד תום היא גורמת לפירוק הטיפוס ואז בעקבות "עקרון הפיצוי" הרגולציה בונה מחדש את הטיפוס כדי להחזיר שוב את התכונה הדומיננטית להשפעתה. המחזוריות של ארגון, פירוק וארגון מחדש מייצג את העקרון השלישי של הסטרוקטורה והוא עקרון הטרנספורמציה. אדגים בהמשך את הטרנספורמציה במעבר מתכונה דומיננטית לפירוק ומפירוק לבנייה מחדש בכל תשעת הטיפוסים א'-ט'.

מבנה האישיות כאטומיזם, הוליזם ואינטגרציה

האישיות מתאפיינת בדינמיקה משולשת בין אטומיזם, הוליזם ואינטגרציה כלומר בין השפעת תפקודים נפשיים באופן מקומי-לוקאליסטי, בין השפעת תפקודים נפשיים בצורה הוליסטית-טיפולוגית ובין אינטגרציה פסיכודינמית המתאפיינת במרכזי כובד תפקודיים דומיננטיים לבין סביבה רשתית המתלווה למול יתר התפקודים.

"טיפוסים אידיאליים" לעומת "טיפוסים ריאליים"

תשעת הטיפוסים מייצגים תשעה טיפוסים אידיאליים. כשאנו בודקים את העולם הקונקרטי והאמיתי: התעסוקתי, הפסיכיאטרי והקרימינולוגי, אנו מגלים שאין טיפוסים אידיאליים אלא טיפוסים ריאליים. הטיפוסים הריאליים נבנים כתרכובת קולאז'ית על בסיס תשעת הטיפוסים האידיאליים. זה יתואר בהרחבה בהמשך.

 

התיחום הגשטאלטי בנפש האדם

תורת התיחום על פי תורת האישיות הקולאז'ית מתאפיינת כתיחום גשטאלטי בו החלקים מקבלים את משמעותם הדיפרנציאלית על בסיס השלם שהוא האידיאה המנחה. כלומר אין תיחום בינארי של שחור ולבן וגם אין תיחום ליניארי של רצף. בכל תחום דיון ניחשף ל"ערבוביה" כאשר חלקי האישיות מקבלים את משמעותם הייחודית בהתאם לשלם הגשטאלטי של האישיות. הסבר מפורט יוצג להלן.

 

כל אדם מכיל בתוכו את הנורמלי, הנוירוטי והפסיכוטי

כל אדם מתאפיין בו זמנית גם באיים נפשיים נורמטיביים המייצגים סגנונות קיום של הפרעות אישיות, באיים נפשיים של נוירוזות ובאיים נפשיים של פסיכוזות. כלומר התיחום בין הנורמלי (הפרעת האישיות), הנוירוטי והפסיכוטי איננו בינארי וגם לא ברצף. שלושת המצבים הנפשיים מצויים בכל אחד מאיתנו והם מקבלים את משמעותם על בסיס השלם. לדוגמה, אדם יכול להתאפיין בתפקוד פסיכוטי בעולם הרגשי אך בגלל מנגנוני הגנה כפייתיים וחזקים, הפסיכוזה הרגשית משתנה ומקבלת ממד נוירוטי או יצירתי מסוג אחר.

 

פסיכולוגיה אינטגרטיבית

תורת האישיות הקולאז'ית גורסת שאי אפשר להבין את נפש האדם בהתבסס על תורת אישיות אחת. אנו נדרשים להפגיש אסכולות פסיכולוגיות נוגדות ולהראות שלמעשה הן משלימות אחת את השנייה. האסכולות הפסיכולוגיות השונות הן כדלהלן: האסכולה הפסיכואנליטית (אשר מתחלקת לתתי-אסכולות שונות: תורת האינסטינקטים, החלוקה הטופוגרפית של הנפש: האיד, האגו והסופר-אגו, פסיכולוגיית האגו, פסיכולוגיית יחסי האובייקט, הפסיכולוגיה האינטר-סובייקטיבית), האסכולה היונגיאנית והאסכולה האדלריאנית, האסכולה הקוגניטיבית-ביהביוריסטית, האסכולה ההומניסטית-אקזיסטנציאליסטית.

 

לכאורה כל אסכולה מציגה את נפש האדם על בסיס תאוריה משלה והיא מנוגדת לתאוריות האחרות. אך למעשה ניתן לתאר את האדם על בסיס שלושה צירים: החלקים, השלם והאינטגרציה ביניהם. החלקים מייצגים את תפקודי הנפש האטומיסטיים והתכונות המאפיינות אותם. השלם מייצג את נפש האדם באופן הוליסטי והוא מיוצג על ידי  תורת הטיפוסים. האינטגרציה מיוצגת על ידי גישות פסיכודינמיות שונות. כל וקטור בונה את יתר שני הווקטורים ולכן נוצרת דיאלקטיקה משולשת בין החלקים, השלם והאינטגרציה ובהקבלה: התכונות, הטיפוסים והפסיכודינמיקה. הבה נתאר זאת.

 

תורת התכונות

תורת התכונות מייצגת את האישיות של האדם כ"בנק של תכונות". הפסיכולוג גורדון אולפורט בדק במילון אוקספורד ומצא כ-18,000 תכונות המייצגות את האישיות של האדם. לאחר מכן, הוא צמצם אותן לכאלף תכונות. ממשיכו, קאטל, צמצם את אלף התכונות, באמצעות מתודולוגיה סטטיסטית, להצגת האישיות על בסיס 16 תכונות. המבחן הפסיכולוגי המכונה "חמש התכונות הגדולות" צמצם ותיאר את אישיות האדם על בסיס חמש תכונות.

 

את בנק התכונות ניתן לתאר על בסיס מדרג (היררכיה) של תפקודים פסיכולוגיים, החל מתפקוד הוויטליות, המשך ביצריות, רגשות, יחסי אנוש, חשיבה, אוריינטציה ניהולית, משמעות חיים וכו'. פרויד חילק את נפש האדם באופן סטרוקטורלי לשלושה תפקודים: האיד, האגו והסופר-אגו. הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט הוסיף לרשימה תפקוד חשוב ביותר המכונה "העצמי"-self. תפקודי האישיות השונים מתאפיינים באמצעות מושגים המכונים תכונות. התכונות מייצגות אופנים שונים של כל תפקוד בנפרד.

 

סוגיה נוספת שתורת התכונות דנה בה היא הקשר בין התכונה לבין הביטוי ההתנהגותי שלה בפועל הלכה למעשה. בעברית הפירוש האטימולוגי של תכונה הוא "כוונה", כלומר בפוטנציה, בכוח. השאלה הנשאלת כיצד תכונה מסוימת באה לידי ביטוי בפועל. למשל, תכונת תוקפנות יכולה לבוא לידי ביטוי בפועל באופן פיזיולוגי כהזעה או הסמקה או באופן התנהגותי כקללה או כאלימות פיזית של ממש. לכן הפסיכולוגים דורשים לבצע את התרגום של התכונה כמושג ל"הגדרה אופרציונלית" שניתן לתאר, למדוד ולבדוק באופן אמפירי. ואכן, הפסיכולוגיה מתאפיינת בדילמה המחקרית בכך שהאישיות של האדם מתחלקת בין האישיות הנסתרת המכונה "הקופסה השחורה", לבין ההתנהגות בפועל הנגלית לעין. אין קשר סיבתי ישיר בין האישיות לבין ההתנהגות אלא קשר סבוך ומורכב.

 

כפי שלמדנו בגרפולוגיה שאין פרשנות אפשרית לסימן כתיבתי אחד באופן אטומיסטי ומבודד, מכיוון שכל סימן כתיבתי מתהווה באופן דינמי ביחד עם סימנים כתיבתיים אחרים, כך גם "תורת התכונות" בפסיכולוגיה מופרכת. שכן אין לתאר את האדם כבנק של תכונות מבודדות. תפקודי האישיות, האיד, האגו והסופר-אגו, וגם העצמי-הסלף, מתפקדים יחד באינטגרציה סינרגטית כאשר האחד משפיע על השני, כשריג רשתי בתוך מערכת מורכבת. על מנת להבין את הפעילות של המערכת המורכבת האישיותית אנו נדרשים מבחינה מתודית לשלב ביניים בהצגת תורת הטיפוסים אשר נבנית על בסיס תורת התכונות.

 

קיימת מחלוקת האם בכלל ניתן לכמת תכונה פסיכולוגית. הטענה שתכונה פסיכולוגית היא במהותה איכותית ואי אפשר להמיר אותה לכמות. מצד שני אנו עדים בחיי היומיום שאנו מנסים באופן סובייקטיבי לתת משקלים כמותיים לאותן תכונות איכותיות. את התכונות הפסיכולוגיות ניתן לתאר בכל אדם בנפרד בצורה בינארית כ-1 מול 0 כלומר כקיימת או כלא קיימת. במקביל ניתן לתאר אותה תכונה על רצף בעוצמות שונות למשל בדירוג של 5 דרגות 1,2,3,4,5.

 

כמוכן, כשאנו דנים בתכונה פסיכולוגית מסוימת חשוב להבין את ההתהוות שלה ממקורות פסיכודינמיים שונים. למשל, אדם יכול להתאפיין בתכונה של אהבה עצמית בולטת. אותה אהבה עצמית תתפרש אחרת אם היא תופיע במסגרת טיפוס ו' נרקיסיסטי או טיפוס ג' אימפולסיבי. לכן חשוב לתאר את מקורות ההתהוות של כל תכונה בהקשר הרחב יותר של תורת הטיפוסים אותו נציג להלן.

 

תורת התכונות מציגה את מושג התכונה בדרכים הבאות: גישה אחת- הצגת בנק של תכונות בצורה מבודלת ונפרדת, גישה שנייה- ארגון התכונות לפי תפקודים פסיכולוגיים, גישה שלישית- ארגון תכונות לפי שיוך משפחתי טיפולוגי, גישה רביעית- הצגת כל תכונה כמתקיימת עם הניגוד הקונמפלמנטרי שלה, גישה חמישית- הצגת תכונה על רצף של תכונות מן הנמוך לגבוה, גישה שישית- הצגת קיומה של תכונה כתוצאה של נוסחת אינטראקציה עם תכונות אחרות המכונה בשם "תורת התוצאות".

 

תורת הטיפוסים

תורת הטיפוסים מיוצגת במהותה על ידי מונח שטבע הסוציולוג מקס ובר כ"טיפוס אידיאלי". אין הכוונה במובן אידיאלי של טוב אלא אידיאלי במובן של הכללה והפשטה. כל טיפוס הוא טיפוס אידיאלי והוא איננו מצוי אחד לאחד במציאות הקונקרטית. הטיפוס מתפקד ככלי מדידה תאורטי בלבד. הטיפוס מיוצג על ידי ערב רב של תכונות המתפקדות בצורה מתואמת וקואורדינטיבית ולכן אפשר לקרוא להן "משפחה"- משפחה של תכונות.

 

ניתן להציג תאוריות טיפולוגיות שונות אשר מבוססות על הסברים סיבתיים-אטיולוגיים שונים כאשר התיאור הפנומנולוגי-ההתנהגותי הוא בר השוואה בין טיפולוגיה אחת לשנייה. ניתן להציג חלוקה של האנושות לטיפולוגיות דיכוטומיות כגון: האישיות המוחצנת למול האישיות המופנמת, האישיות האפולונית-הרוחנית למול האישיות הדיוניסית-היצרית. מהחלוקה הדיכוטומית אפשר לתאר את החלוקה הטיפולוגית המשולשת שהציגו גם שלדון וגם קרצ'מר בנפרד: הטיפוס המופנם-הסכיזואידי, הטיפוס המוחצן-הציקלותימי והטיפוס הכפייתי-האפילפטואידי. כמו כן ניתן להציג את הטיפולוגיה של פרויד על אודות הטיפוס האוראלי, האנאלי והפאלי. הטיפולוגיה המרובעת מוצגת על ידי אבי הרפואה היפוקרטס, ארבעת הטיפוסים הם: האופטימי (הסנגוויני), הדכאוני (המלנכולי), העצבני (הכולרי) והשלו (הפלגמטי). טיפולוגיה מרובעת שהופכת להיות לטיפולוגיה של שמונה טיפוסים מוצגת על ידי יונג על ידי הצגת המכפלה בין ארבעת תפקודי האישיות: חשיבה, הרגשה, חישה ואינטואיציה, כאשר כל אחד מהם יכול לתפקד באופן מופנם או מוחצן. הטיפולוגיה הנוספת המציגה שמונה טיפוסי אישיות מיוצגת על ידי "הטיפולוגיה הפלנטרית" המציגה שמונה טיפוסי אישיות בהקשר לשמונה טיפוסים מן המיתולוגיה. זונדי מציג שמונה טיפוסים הלקוחים מן הז'ארגון הפסיכיאטרי: הטיפוס המאני, הדפרסיבי, הסדיסטי, ההומוסקסואלי, האפילפטואידי, ההיסטרואידי, הקטטוני והפרנואיד. ישנה טיפולוגיה תשעיונית המכונה אניאגרם, ולבסוף ישנה הטיפולוגיה האסטרולוגית המציגה 12 טיפוסים.

 

ניתן להראות את המעבר מ"תורת התכונות" ל"תורת הטיפוסים" באמצעות הצגת המבנה האישיותי שהציג פרויד: האיד, האגו והסופר-אגו, לעבר בנייה טיפולוגית של שלושה טיפוסים על פי הפילוסוף הדני סרן קירקגור. היות והאיד, האגו והסופר-אגו אינם מתפקדים בנפרד אלא תמיד ביחסי גומלין אחד עם השני ניתן להציג מצב בו האיד משתלט על האגו והסופר-אגו ואז אנו מקבלים את האישיות החושית-אסתטית על פי קירקגור. במידה והאגו משתלט על האיד והסופר-אגו אנו מקבלים את הטיפוס האתי. במידה והסופר-אגו משתלט על האיד ועל האגו אנו מקבלים את הטיפוס הדתי על פי קירקגור. כפי שתואר לעיל יש קשר בין שלושת הטיפוסים הקיומיים שתיאר בהרחבה קירקגור לבין הפרעות האישיות ובמקביל לתשעת הטיפוסים של אודם.

 

ישנה קורלציה במבנה האישיות של שלושת הטיפוסים של קירקגור: האסתטי, האתי והדתי לשלוש קבוצות-על של הפרעות האישיות המוצגות בקלסיפיקציה הפסיכיאטרית: ההפרעה הציקלותימית, ההפרעה הכפייתית וההפרעה הסכיזואידית. כל הפרעת-על מיוצגת על ידי שלוש הפרעות אישיות אשר סך הכל הן תשע. תשע הפרעות האישיות הוצגו לעיל בהקבלה לתשעה טיפוסי אישיות של אודם. על פי תורת האישיות הקולאז'ית, אני טוען שהפרעות האישיות הן למעשה סגנונות הסתגלות לגיטימיים שיש להם הגיון פנימי משלהן, כלומר שיווי משקל נפשי קוהרנטי. ולכן אני מתייחס ומציג את הפרעות האישיות לא כפתולוגיות אלא כטיפוסי אישיות ובמקביל כסגנונות הסתגלות קיומיים.

 

 

פסיכודינמיקה מערכתית של הטיפוס הפסיכולוגי

תורת האישיות הקולאז'ית מציגה כל טיפוס על בסיס פסיכודינמיקה פנימית משולשת. כל טיפוס מתאפיין בתכונה הדומיננטית המשפיעה עליו בצורה רגולטיבית. התכונה הדומיננטית מתפקדת כ"עיקרון רגולטיבי" אשר על בסיסה הטיפוס מתארגן לעבר שיווי משקל. הפסיכיאטר הישראלי יהודה פריד טען שכאשר תכונה דומיננטית באישיות מגשימה את השפעת פעולתה עד תום באופן קיצוני היא גוררת לפירוק של האישיות. עיקרון הפיצוי הפועל בסטרוקטורה האישיותית דואג לבנות מחדש את האישיות המפורקת ולהחזיר אותה למצב של התכונה הדומיננטית. זאת הפסיכודינמיקה המשולשת המתחוללת בכל טיפוס אישיות אותו נתאר להלן, על בסיס הצגת שלוש תכונות: התכונה הדומיננטית, התכונה המייצגת את ההתפרקות והתכונה המייצגת את עיקרון הפיצוי. אציג להלן את תשעת הטיפוסים של אודם ובהקבלה את תשע הפרעות האישיות על בסיס שלוש התכונות הללו.

 

 

טיפוס א':

הטיפוס הרפיוני שהוא הפרעת האישיות הסיעודית-דפרסיבית מיוצג על ידי התכונה הדומיננטית של רפיון. הרפיון גורר להתפרקות לעבר דפרסיה. הדפרסיה מתאזנת על פי עיקרון הפיצוי באמצעות "גמישות פסיבית" כלפי החיים.

 

תאור האקזיסטנציה של טיפוס א':

סגנון ההסתגלות הקיומי של טיפוס א' מתאפיין בסבילות וכניעות כלפי החיים. הוא נוטה לוותר ולהתפשר מול קונפליקטים. איננו מגלה שאפתנות אלא הוא זורם עם האינרציה והרוטינה לפי נסיבות מקריות בחיי היומיום.

 

 

 

טיפוס ב':

הטיפוס האינטגרטיבי שהוא הפרעת האישיות הפרנואידית מיוצג על ידי התכונה הדומיננטית של "דואינג"-אקטיביות. הדואינג גורר להתפרקות לעבר חוויה "פרנואידית" של מאבקי כוח בינאישיים. זה מתאזן על פי עיקרון הפיצוי באמצעות מעורבות חברתית של תן וקח.

 

תאור האקזיסטנציה של טיפוס ב':

סגנון ההסתגלות הקיומי של טיפוס ב' מתאפיין בשאפתנות הישגית, ביטחון עצמי ורצון להיות מעורב מול הסביבה, להשפיע ולתרום. הוא מוחצן, כריזמטי וסימפטי אך גם דומיננטי פיקודית. חשוב לו להימצא באקטיביזם של עשייה יצרנית.

 

טיפוס ג':

הטיפוס האימפולסיבי שהוא הפרעת האישיות הציקלותימית מיוצג על ידי התכונה הדומיננטית של תנועה ללא גבולות לעבר עצמאות טוטאלית. התנועה ללא רסן גוררת להתפרקות לעבר טשטוש הזהות במסגרת המעבר ממאניה לדפרסיה. טשטוש הזהות מתאזן על פי עיקרון הפיצוי באמצעות הציקליות כלומר המחזוריות, המחזירה שוב את האדם להרגשה עוצמתית של כל יכול.

 

תאור האקזיסטנציה של טיפוס ג':

סגנון ההסתגלות הקיומי של טיפוס ג' מתאפיין בשאפתנות קיצונית עם רצון להצליח בגדול בדרך הקצרה. איננו סובל גבולות ומסגרות. זקוק לדרגות חופש גבוהות. פועל ביזמות אלתורית ואינטואיטיבית עם רצון לקצר תהליכים ולהגיע לתוצאות מהר ככל שניתן. הוא מוחצן וכריזמטי אך ביסודו אינדיווידואליסטי מאוד. נתון למצבי רוח משתנים במהלך הסתגלותו.

 

טיפוס ד':

הטיפוס הרציונלי שהוא הפרעת האישיות החרדתית-הימנעותית מיוצג על ידי התכונה הדומיננטית של שכלתנות וערכים. שכלתנות היתר גוררת להתפרקות לעבר חרדה מפני אי ודאות ובמקביל להימנעות מקבלת החלטות. החרדה וההימנעות מתאזנים על פי עיקרון הפיצוי באמצעות מעורבות ערכית כלפי הסביבה וקביעת יעדים מחושבים לעבר המחר.

 

תאור האקזיסטנציה של טיפוס ד':

סגנון ההסתגלות הקיומי של טיפוס ד' מתאפיין בבקרה עצמית גבוהה על פי צו הרציו והשכל. הוא מונע מתוך עקרונות וערכים. פועל בצורה שיטתית וקפדנית עם ראייה מערכתית שלב אחר שלב. נוטה לתהליכים ממושכים והדרגתיים בלי קיצורי דרך. מרגיש שייכות הומנית אך הוא איננו המוני אלא בררן חברתית. חקרן, אנליטי וזהיר בהחלטות.

 

טיפוס ה':

הטיפוס האוטיסטי שהוא הפרעת האישיות הסכיזואידית מיוצג על ידי התכונה הדומיננטית של צורך בסטטיות מוחלטת. הסטטיות גוררת להתפרקות לעבר איון האני. איון האני מתאזן על פי עיקרון הפיצוי באמצעות כך שהאדם זוכה להתאחדות עם המוחלט, לתחושת איחוד עם היקום (יוניו-מיסטיקה).

 

תאור האקזיסטנציה של טיפוס ה':

סגנון ההסתגלות הקיומי של טיפוס ה' מתאפיין בכך שהוא מופנם מאוד רגשית, חברתית ותקשורתית. איננו אוהב להיחשף לשינויים חיצוניים או פנימיים. זהיר ומעוכב בקבלת החלטות. נוטה להיצמד לדוגמות אידיאליסטיות שלעתים הן גם תלושות מן המציאות הפרקטית.

 

טיפוס ו':

הטיפוס הנרקיסיסטי שהוא הפרעת האישיות הנרקיסיסטית מיוצג על ידי התכונה הדומיננטית של רגשנות ואהבה עצמית. האהבה העצמית גוררת להתפרקות לעבר פיחות בדימוי העצמי בעקבות מחזוריות נפשית המאפיינת טיפוס זה. הפיחות בדימוי העצמי מתאזן על פי עיקרון הפיצוי באמצעות מחזוריות מחודשת לעבר טיפוח הסלף והרגשה פנימית של הערצה עצמית.

 

תאור האקזיסטנציה של טיפוס ו':

סגנון ההסתגלות הקיומי של טיפוס ו' מתאפיין בכך שהוא מושפע מאוד מרגשות חמים. לכן הוא רגשן מאוד וסנטימנטלי. נוטה להפגין אהבה חיצונית תוך ציפייה לקבל חזרה אהבה והערכה. הוא אוהב את עצמו מאוד אך זה נתון לתנודתיות בין האדרה עצמית לבין פיחות בערך העצמי. תפנוקי ולא נמרץ ונוטה לפצות על תסכולים באמצעות פנטזיות.

 

טיפוס ז':

הטיפוס הרפורמטורי שהוא הפרעת האישיות הכפייתית מיוצג על ידי התכונה הדומיננטית של צורך בסדר. הסדר הכפייתי גורר להתפרקות לעבר תחושת שיתוק וקושי לקבל החלטות. השיתוק ההסתגלותי מתאזן על פי עיקרון הפיצוי באמצעות צורך בעבודה מאומצת וסיזיפית ובמקביל בתיקון עצמי (רפורמציה) עקב הפרת הסדר שנובע בעקבות העשייה המרובה (וורק-אלכוהוליק).

 

תאור האקזיסטנציה של טיפוס ז':

סגנון ההסתגלות הקיומי של טיפוס ז' מתאפיין במשטר עצמי גבוה. חותר לפעול במקסימום של תכנון ובקרה על פי סדר פרפקציוניסטי וכפייתי. שבוי בביקורת עצמית של תיקון ושיפור עצמי וכך הוא מקרין כלפי חוץ בביקורת מחנכת על פי תקן שהוא מאמין שיש לנהוג על פיו.

 

טיפוס ח':

הטיפוס האיובי-זאבי שהוא הפרעת האישיות הגבולית מיוצג על ידי התכונה הדומיננטית של דריכות והיכון למלחמה. הדריכות המתוחה גוררת להתפרקות פנימית לעבר עצבנות, שנאה והרס עצמי. השנאה העצמית מתאזנת על פי עיקרון הפיצוי באמצעות הפניית התוקפנות החוצה בסגנון של "פרנויה מלחמתית".

 

תאור האקזיסטנציה של טיפוס ח':

סגנון ההסתגלות הקיומי של טיפוס ח' מתאפיין בעצבנות פנימית גבוהה אשר יש לה ביטוי גם של שנאה עצמית וגם של כעס וחשדנות חיצונית. לעתים הוא תוקפן מאוד או אסרטיבי כלפי חוץ ולעתים הוא מפנה את כעסיו ותסכוליו אל עצמו. פנטי בעמדותיו. ראליסטי וביצועי אך לא עקבי בעשייתו בגלל מצבי רוח שמכרסמים בו.

 

טיפוס ט':

הטיפוס ההיסטריוני שהוא הפרעת האישיות ההיסטוריונית מיוצג על ידי התכונה הדומיננטית של אמביוולנטיות בין יצריות עזה לבין פחדים, ביישנות וחרדות מעכבות. העכבה היצרית גוררת להתפרקות לעבר "מרד אנארכי" של התנהגות יצרית פרועה וונדליסטית. המרד האנארכי הפריצותי מתאזן על פי עיקרון הפיצוי באמצעות בקרה עצמית מחודשת של הדחפים עד מצב של קונברסיה היסטרית אשר באה לידי ביטוי בהמרת הקונפליקט באמצעות שיתוק מוטורי או עיוורון תפיסתי, או הפרעות פסיכוסומטיות.

 

תאור האקזיסטנציה של טיפוס ט':

סגנון ההסתגלות הקיומי של טיפוס ט' מתאפיין בתנודות במצבי הרוח אשר נובעות מאמביוולנטיות בין יצריות עזה לבין חוסר ביטחון, ביישנות וחוסר גיבוש זהותי. הוא חי את היומיום לפי צרכים קונקרטיים, חומרניים ועכשוויים. נוטה לאידיאליזציות רומנטיות אשר מובילות אותו לפגיעות מול מציאות ריאלית שונה.

 

הארגון הסטרוקטורלי של הטיפוסים (א-ט)

את תשעת הטיפוסים ניתן להציג על רצף של מעגל. המעגל נחתך על ידי ציר אופקי וציר אנכי. הציר האופקי מתאפיין בצד ימין באישיות המוחצנת-טיפוס ג': האימפולסיבי, ובצד שמאל באישיות המופנמת- טיפוס ה': האוטיסטי. הציר האנכי מתאפיין למעלה בארגון ההרמטי של האישיות על בסיס הטיפוס הכפייתי שהוא טיפוס ז'- הרפורמטורי. הציר האנכי כלפי מטה מתאפיין בארגון הכאוטי של האישיות אשר בא לידי ביטוי בטיפוס ההיסטריוני שהוא טיפוס ט'- האנארכי-יצרי. מהטיפוס הכפייתי למעלה אנו נעים ימינה בכיוון תנועת מחוגי השעון לעבר טיפוס ב' האינטגרטיבי, עבור לטיפוס ג'- האימפולסיבי, עבור לטיפוס ח'-הנוירוטי, עבור לטיפוס ט'- ההיסטריוני, עבור לטיפוס ו'- הנרקיסיסטי, עבור לטיפוס א'- הרפיוני, עבור לטיפוס ה'- האוטיסטי, עבור לטיפוס ד'- הרציונלי וכלה בטיפוס ז'- הרפורמטורי ממנו התחלנו. המעגל מייצג את תשעת הטיפוסים שהציג אודם באופן רציף כאשר כל טיפוס עומד מול טיפוס מנוגד לו במעגל. כל תשעת הטיפוסים מייצגים טיפוסים ארכיטיפים, כלומר הם מהותיים בהצגת מבנה נפש האדם. תשעת הטיפוסים המוצגים ברצף על המעגל מאגדים בתוכם את ארבעת הטיפוסים של היפוקרטס (כפי שניתן לראות בתרשים למטה) ובמקביל את חלוקת שני הצירים, האנכי והאופקי, המוחצן מול המופנם והנוירוטי מול הנורמלי, כפי שהציג זאת אייזנק. ניתן להציב במעגל זה רשימה נוספת של טיפוסי אישיות מאסכולות שונות ולהראות שהטיפולוגיה א-ט מכילה אותם.

 

ארגון תשעת הטיפוסים א-ט

בשילוב הדיאגרמה הפסיכולוגית של אייזנק ושל היפוקרטס

 

סדר

ז

 

 

ב                                                          ד

 

 

 

 

מוחצן              ג                                                                              ה       מופנם

 

 

ח                                                                     א

 

 

ט                                            ו                                                                                                        כאוס

 

 

כפי שכל אדם מתאפיין בתפקודי אישיות של איד, אגו וסופר-אגו כך כל אדם מתאפיין בכל תשעת הטיפוסים א'-ט' במינונים ועוצמות שונות בין 0 ל-100 אחוז. נוצרים יחסי גומלין בפרופיל הפסיכולוגי המאפיין את הפסיפס הקולאז'י של האישיות. השאלה המתעוררת הינה כיצד ניצור "אידיאה מנחה" חדשה אשר על בסיסה נוכל לפרש את האישיות הפסיכולוגית של האדם הכותב.

 

טיפוסים אידיאליים לעומת טיפוסים ריאליים

אודם כינה את התאוריה שלו על אודות תשעת הטיפוסים (א'-ט') כתורת הפוטנציות. כוונתו של אודם במונח פוטנציה הינה שטיפוסים אלו קיימים רק בפוטנציה ולא במציאות הקונקרטית ולכן ניתן לכנותם בשפתו של הסוציולוג מקס ובר כ"טיפוסים אידיאליים" המשמשים נקודת ייחוס להשוואה ביחס למציאות הקונקרטית. טיפוסים אלו מתאפיינים בתסמונות כתיבתיות הומוגניות, כלומר בסימני כתב יד המשתייכים למשפחה אחת מבחינה פונקציונלית וגרפודינמית.

 

כאשר אנו בודקים את המציאות הקונקרטית גם בשדה התעסוקתי וגם בשדה הפסיכופתולוגי או הקרימינולוגי, אנו נתקלים במקצועות שונים, בהפרעות נפש שונות ובסטיות חברתיות שונות. הגרפולוג נדרש לאבחן האם כתב ידו של אדם מסוים תואם תעסוקה מסוימת או לסירוגין הפרעת נפש או סטייה חברתית מסוימת. דיון זה מחייב בנייה של "טיפולוגיה ריאלית" המייצגת תעסוקות, הפרעות נפש וסטיות חברתיות. טיפוסים ריאליים אלו נבנים מתוך הצגת תרכובות שונות של תשעת הטיפוסים האידיאליים (א-ט).  הבה נדגים זאת בתחום התעסוקתי.

 

כשאנו בודקים כתב יד של מועמד/ת לתפקיד מזכירות, נשאלת השאלה מה הפרופיל הראוי המאפיין מזכיר/ה. באשר לפרופיל הראוי ניתן לאפיין את המזכיר/ה בתכונות הבאות: חריצות, משמעת, ניהול טקטי בלבד ולא אסטרטגי (אחרת היא תיטה להיות מנהלת), קפדנות פדנטית, סבלנות מול רוטינה, זיכרון טוב, יחסי אנוש נעימים וטקטיים וכו'. לעומת זאת, בחברה מסוימת ביחס לחברות אחרות עשויים לשנות את הפרופיל הראוי הזה תוך מתן דגש על תכונות דומיננטיות אחרות כגון: זריזות ואלתור בגלל עומס העבודה הקיים במקום הספציפי. בנוסף לכך, יבקשו שהמזכירה תדע לנהל משא ומתן בטלפון ככוח עזר לאנשי המכירות. זהו הפרופיל הקונקרטי בחברה עסקית מסוימת.

 

הפרופיל הראוי של מזכיר/ה כולל מתן הדגשים ייחודיים במקום עבודה מסוים,  מושתת על תרכובת מסוימת של הטיפוסים האידיאליים-הארכיטיפיים (א'-ט'). מבחינה גרפולוגית נאמר שמזכירה איכותית ואפקטיבית אמורה להתאפיין בתשלובת של טיפוס ז', ב' ו-ד'. טיפוס ז' מייצג את המימד הארגוני, השיטתי והפדנטי-כפייתי. כמו כן טיפוס זה מייצג תקשורת מנומסת ודיפלומטית. טיפוס ב' מייצג את האלמנט של רגש חם, שירותיות וגמישות. טיפוס ד' מייצג את ההיבט הערכי והנורמטיבי בהשתייכות החברתית, והשכלתני-אנליטי בקבלת החלטות. ניתן לומר שהחלוקה הדיפרנציאלית האופטימלית הינה טיפוס ב' בתנועה, טיפוס ז' בצורה וטיפוס ד' בארגון. כמובן שיש ריבוי של וריאציות אפשריות במסגרת סימני הכתיבה השונים. מה שתואר פה זה תיאור כללי על פי שלוש תמונות הכתב: התנועה, הצורה והארגון.

 

המציאות מפגישה אותנו מול ערב רב של מועמדים לתפקיד. כל מועמד/ת מתאפיינים בתשלובת רבגונית סימני כתב יד וטיפוסי אישיות. הגרפולוג נדרש לברר האם המועמדים הינם נמוכים או גבוהים ביחס לפרופיל הכתיבתי והפסיכולוגי בהקבלה. כמו כן השאלה הקרדינלית הנוספת הינה  מה ה"טולרנטיות" של הפרופיל הכתיבתי והפסיכולוגי "לספוג" טיפוסים אחרים שאינם כלולים בפרופיל האידיאלי כגון טיפוס ג', ח', ט', ו' וכו'. על מנת להתמודד מול סוגיה מורכבת זאת נעבור לפרק הבא הדן בסוגיית הרצף והתיחום במסגרת דיון פסיכולוגי מסוים.

 

 

תורת התיחום בפסיכולוגיה על פי "המרקם הגשטאלטי"

כאשר אנו מתבוננים במציאות, אנו מבצעים בכל רגע ורגע דיאגנוזות שונות על פיהן אנו מזהים את האובייקטים שממולנו. הדיאגנוזה משלבת בו זמנית גם הבחנה בין אובייקטים שונים, אך גם הכללה בזיהוי אובייקט מסוים על אף שהוא מייצג וריאציה אחת מני רבות של אותם אובייקטים השייכים לאותו סוג. לדוגמה, ניתן לזהות כוסות על אף שכוס אחת מזכוכית ואחת מקרטון, אחת עגולה ואחת מרובעת, אחת קטנה ואחת גדולה. ביצוע ההכללה הוא תהליך קוגניטיבי, תפיסתי וגם מושגי, בו אנו מצליחים לזהות את "הקבוע מאחורי השונות" בין סוגי הכוסות השונים.

 

הנטייה הטבעית של בני האדם היא לבצע "תיחום בינארי" של שחור ולבן, פלוס ומינוס, חם וקר וכו' למול מציאות מסוימת. לאחר מכן, כאשר אנו חוקרים לעומק את שדה הדיון שלנו, אנו נחשפים לעובדה שהתיחום הדיאגנוסטי הבינארי והדיכוטומי הוא למעשה תיחום של רצף. כי אז נאמר שבין שחור ולבן יש דרגות של אפורים ובין חם וקר יש דרגות של פושר. לעומת תיחום בינארי ותיחום של רצף,  המודל הקולאז'י המבוסס על תורת הגשטאלט, גורס ששני סוגי תיחומים אלו שגויים ומופרכים. הגשטאלט מציג את היחסים בין החלקים לשלם, כאשר החלקים מקבלים משמעויות שונות בהימצאם במרקמים שונים. לכן, התיחום הבינארי של שחור ולבן והתיחום של רצף של שחור, דרגות של אפורים ולבן אינו נכון. על פי הגשטאלט הלבן, השחור ודרגות של אפורים מצויים יחד באותו מבנה בעוצמות שונות מן הנמוך ועד לגבוה וביחסי גומלין ביניהם המשפיעים אחד על השני בעוצמה הכמותית ובאיכות.

 

אם נתרגם את הדוגמאות המטאפוריות שהוצגו לעיל לשפה פסיכולוגית בשדה הפרעות הנפש נטען את הדבר הבא: בעבר נטו לתחם בין שפיות לשיגעון בצורה בינארית. לאחר מכן פרויד הראה שבין שפיות לשיגעון יש רצף במעבר מנורמליות, עבור לנוירוטיות וכלה בפסיכוטיות. וכיום ישנם הוגי דעות בשדה הפסיכיאטריה שגורסים ששפיות ושיגעון דרים יחד. כלומר, בכל אחד מאיתנו יש איים של נורמליות, נוירוטיות ופסיכוטיות בו-זמנית. העוצמה של כל חלק וחלק, ובמקביל יחסי הגומלין ביניהם, מבנים תוצר סופי של מרקם קולאז'י של נורמליות, נוירוטיות או פסיכוטיות, או לסירוגין דומיננט של אחד על פני האחרים.

 

בשדה התעסוקתי אנו נדרשים לבצע תיחום בין מאות תעסוקות הקיימות בחברה המערבית כגון: ניהול, מכירות, תכנות, חקלאות, אמנות, מזכירות, רפואה, ראיית חשבון, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, עבודת ייצור וכו'. בפועל קשה לבצע תיחום פסיכולוגי, גם אישיותי וגם קוגניטיבי, בין רואה חשבון לעורך דין למשל. שכן ישנה חפיפה מרובה בלא מעט תכונות אישיותיות ולא מעט פונקציות קוגניטיביות. יתר על כן, ישנם סוגים שונים של עורכי דין (ליטיגטור מול עורך דין עסקי, עורך דין בכיר מול עורך דין טכנוקרטי וכו') וכך גם סוגים שונים של רואי חשבון. כמו כן, לעתים גורלו של אדם הוביל אותו לבחור בתפקיד של רואה חשבון מסיבות "חוץ אישיותיות" עקב אינטרסים של כדאיות כלכלית או השפעה סביבתית, כאשר למעשה באישיותו הוא נטה באופן טבעי להיות פסיכולוג. התוצאה הינה שבחיי היומיום כאשר הוא מתפקד כרואה חשבון, הוא מוצא עצמו "מדבר יותר מדי" עם לקוחותיו על חייהם הפרטיים תוך נטייה לתת להם עצות. כלומר, הוא מגשים את הדחף והיכולות הפסיכולוגיים שלו, מבלי דעת, במהלך עבודתו כרואה חשבון.

 

המסקנה מכל מה שתואר לעיל באופן תמציתי הינה שהמציאות איננה מאורגנת באופן סטרילי "בקבוצות נבדלות" אחת ביחס לשנייה, אלא יש "תרכובות קולאז'יות" בין מינים וסוגים שונים בו זמנית. כאשר הגרפולוג בוחן כתב יד של אדם מסוים ועליו לאבחנו למול פרופיל תעסוקתי מסוים, הוא נדרש קודם כל להכיר את הטיפוסים האידיאליים והארכיטיפיים (א'-ט') ועל בסיסם לפענח אותה תרכובת קולאז'ית של תעסוקה ספציפית ובמקביל את התרכובת הקולאז'ית המאפיינת את כתב ידו של המועמד הספציפי, ולהשוות ביניהם. על מנת להצליח לבצע את האבחון הנכון הגרפולוג נדרש לחשוב על פי כללים אותם אני מכנה "עקרונות הקריקטורה". הקריקטורה מייצגת עיוותים וטרנספורמציות של המקור. על אף העיוותים אנחנו מצליחים לזהות את המקור, כלומר לזהות את המשתנה הקבוע מאחורי השונות. כך גם הגרפולוג נדרש לבחון מהו הפרופיל הריאלי של מקצוע מסוים וכמה מותר לכתב היד של המועמד "לסטות" מן הפרופיל הנדרש כדי שעדיין הוא יהיה אפקטיבי לדרישות התפקיד. הגרפולוג חייב לזכור את הכלל ש"דרכים שונות מובילות לאותה רומא". כלומר אפשר למצוא מועמדים אפקטיביים לתפקיד מסוים כאשר כל אחד מהם מייצג גם את המכנה המשותף הנדרש, אך גם את הסגנון הייחודי והשונה המאפיין אותו, גם באישיות וגם ביכולות.

 

כיצד בונים טיפוס ריאלי

ברצוני להציג דוגמה כיצד ניתן לבנות "טיפוס ריאלי" בשדה פסיכולוגי מסוים. בדוגמה שלפנינו נתייחס לשדה התעסוקתי, ונתמקד במחקר על אודות שחקני תיאטרון. השאלה הנשאלת הינה האם ניתן לאפיין ולאבחן מכנה משותף גרפו-פסיכולוגי לשחקני תיאטרון? בניית טיפוס ריאלי של שחקן תיאטרון אמור לייצג את המכנה המשותף לכל שחקני התיאטרון על אף השונות הפרסונלית של כל שחקן בנפרד, גם באישיותו וגם באופן חשיבתו. השלבים בבניית הטיפוס הריאלי, כלומר בחיפוש אחר המכנה המשותף הקבוע מאחורי השונות (הווריאביליות) על אודות שחקן תיאטרון הוא כדלהלן:

 

שלב א': תיאור פנומנולוגי והתנהגותי של המטלות והפונקציות הנדרשות משחקן תיאטרון כגון: נדרש זיכרון טוב לטקסטים, כושר גופני מאומץ בעמידה על במה במהלך שעתיים על שלוש, רצון ונטייה להופיע מול קהל, מוחצנות חברתית, יכולת לשנות זהויות וכו'.

 

שלב ב': תרגום התיאור הפנומנולוגי שתואר בשלב א' לתכונות פסיכולוגיות. השחקן נדרש מבחינה פסיכולוגית להיות מוחצן חברתית, כזה שזקוק "למחיאות כפיים" של הקהל המספקות את ציפיות הסלף, נטייה לאקסהיביציוניזם, בעל כושר מנטלי של זיכרון גבוה לטקסטים, יכולת ונטייה לעטות במסכה פסדית על מנת לתפקד בזהות בדויה, אישיות עם מגמה של לביליות-תנודתיות-היסטריונית המאפשרת לו לתת ביטוי רגשי מוחצן, סוער, צבעוני ומשתנה של עולמו הפנימי, משמעת עצמית גבוהה לצורך למידה וחזרות אינטנסיביות לפני ההצגה ולצורך יכולת עמידות מול לחצים של עבודה קשה יומיומית על הבמה.

 

שלב ג': תרגום של התכונות הפסיכולוגיות שתוארו בשלב ב' לסימנים גרפולוגיים באופן אטומיסטי (סימנולוגיה). למשל, אישיות מוחצנת תבוא לידי ביטוי בזווית ימנית, רגישות לאגו-לסלף תבוא לידי ביטוי באזור אמצעי גדול ותפוח, יכולת לעטות מסכה פסדית על האישיות תבוא לידי ביטוי בכתיבת פרסונה משמע כתב ברור אך מעוצב באופן גרפי, מכניסטי ונוקשה, משמעת ודבקות במשימה תבוא לידי ביטוי בשולי ימין ישרים ובהנחיית השורה בקו ישר. לעומת זאת, ההיבט ההיסטריוני באישיות יבוא לידי ביטוי בכתיבה תנודתית, בזווית, בגודל האותיות וגם בהנחיית השורה מקו ישר לקו גלי.

 

שלב ד': תרגום התכונות הפסיכולוגיות שתוארו בשלב ג' לתסמונות על פי תשעת הטיפוסים א'-ט'. ההיבט הפסדי יבוא לידי ביטוי בטיפוס ז'-הרפורמטורי, ההיבט האקסהיביציוניסטי יבוא לידי ביטוי בשילוב של טיפוס ג'-האימפולסיבי (זווית ימנית עם אותיות רחבות) יחד עם טיפוס ו'-הנרקיסיסטי (אזור אמצעי גדול, עגול ותפוח), ההיבט ההיסטריוני יבוא לידי ביטוי בטיפוס ט'-האנארכי-יצרי (כתב תנודתי בזווית, בגודל ובארגון) וכן הלאה.

 

שלב ה': בדיקה אמפירית של כשישים כתבי יד של שחקני תיאטרון (זהו המדגם של כתבי היד שאספתי משחקני תיאטרון מלפני כארבעים שנה). הבדיקה האמפירית מלמדת אותנו שניתן לחלק את שישים כתבי היד לתתי-קבוצות שונות. קבוצה אחת מתאפיינת בתסמונת מובהקת של סימני טיפוס ז'-הרפורמטורי. קבוצה שנייה מתאפיינת בתסמונת מובהקת של טיפוס ו'-הנרקיסיסטי. קבוצה שלישית מתאפיינת בתסמונת מובהקת של טיפוס ב'-האינטגרטיבי. וקבוצה רביעית מתאפיינת בתסמונת מובהקת של טיפוס ג'-האימפולסיבי.

 

שלב ו': נשאלת השאלה האם ניתן לאתר סימני כתב יד משותפים לכל תתי הקבוצות הללו? מתוך בדיקה אמפירית ומדוקדקת נמצא שהסימן האחד המשותף לכל תתי הקבוצות הוא הקריאות ואזור אמצעי של הכתיבה. באופן סטטיסטי ניתן לומר שרוב כתבי היד הם קריאים ובעלי אפיון של אזור אמצעי גדול ותפוח. התרגום הפסיכולוגי לשתי תכונות אלו מתבסס לא על תרגום "סימנולוגי" אלא בהקשר טיפולוגי. הקריאות שייכת לטיפוס ז'-הרפורמטורי והאזור האמצעי התפוח שייך לטיפוס ו'-הנרקיסיסטי. המכנה המשותף הפסיכולוגי לשחקני התיאטרון הינו השילוב בין הנטייה לפסדה (כתב הפרסונה) לבין הגרעין הנרקיסיסטי של צורך להיות נאהב על ידי הקהל. אלו הן "תכונות הגזע" המייצגות מכנה משותף בין תתי הקבוצות. משם סימני כתב היד האחרים ובהקבלה תכונות האישיות האחרות, מייצגים את הפרופיל הייחודי של כל שחקן תיאטרון בפני עצמו ביחס לאחרים. הצלחנו לדלות את המכנה המשותף הקבוע לעומת השונות.

 

שלב ז': מתוך הסתכלות על כתבי היד של שחקני התיאטרון על כל תתי הקבוצות שתוארו לעיל ניתן לנסות לשרטט "מעטפת" המאפיינת בתוכה את המהות הגרפו-פסיכולוגית של שחקני תיאטרון. אך המציאות הרבה יותר סבוכה ומורכבת ואנו עדים לכך שמקצועות שונים בשדה התעסוקתי פורצים את גבולות המעטפת וממשיקים באפיונים הכתיבתיים והפסיכולוגיים לשחקני התיאטרון. קבוצות אלו הן למשל: אנשי מכירות, מדריכים ומורים, נואמים מפורסמים.

 

שלב ח': במידה ואנו רוצים למזער את הממשקיות הקיימת בין קבוצת שחקני התיאטרון לשלוש הקבוצות האחרות (מכירות, הוראה ונאום) עלינו לבצע מחקר דקדקני, ברזולוציות מוקפדות יותר, תוך ניסיון לדלות מאפיינים נוספים המאפיינים אנשי תיאטרון שאינם קיימים בשלוש הקבוצות הללו.

 

מעתה הגרפולוג מצויד באבחנה גרפולוגית ובמקביל גם פסיכולוגית של הטיפוס הריאלי של שחקן תיאטרון. הטיפוס הריאלי מייצג את כל תתי הטיפוסים בתוך המעטפת של שחקני תיאטרון. תתי הטיפוסים מייצגים את השונות כאשר יש מכנה משותף דומיננטי לכל תתי הקבוצות והוא השילוב של גרעין נפשי נרקיסיסטי המייחל לראות ולהיראות ולזכות באהבת הקהל, ובמקביל נטייה לכתב פרסונה כלומר לדמות עטוית מסכה, לא רק בעקבות הצורך וההרגל לשנות דמויות, אלא כנראה בגלל נטייה טבעית למגמה הזאת.

 

הערה: חשוב להדגיש שכתבי היד שעל בסיסם המחקר נעשה מבוססים על כתבי יד של שחקני תיאטרון מלפני ארבעים שנה. יתכן והדור החדש מתאפיין בפרופיל אחר במידה מסוימת ממה שהיה בעבר.

 

מסקנה: דוגמת המחקר שהוצגה לעיל בנוגע לשדה התעסוקתי ובאופן ספציפי במחקר על אודות אפיון גרפו-פסיכולוגי של שחקני תיאטרון, באה להציג בפנינו את הדרך בה אנו יכולים לבנות טיפוס ריאלי של שדה מחקר אחר, גם בתחום תעסוקתי אחר ובמקביל בתחום הפסיכיאטרי או הקרימינולוגי. זאת בהתבסס על תשלובת קולאז'ית של תשעת הטיפוסים האידיאליים א'-ט'. מה שהוצג מתודית על שחקני תיאטרון ישים גם על יתר התחומים.

 

הפסיכודינמיקה של "הארגון העצמי" של האישיות על פי תורת המערכות המורכבות

הפסיכודינמיקה של האישיות המבוססת על תורת האישיות הקולאז'ית, מושתתת על העיקרון האדלריאני והוא "עיקרון הפיצוי". עיקרון הפיצוי מתאפיין ביצירת ניגוד משלים בין שני הפכים לצורך שמירה על שיווי המשקל של הנפש. הפרופיל הקולאז'י של האישיות מצוי בסכסוך קונפליקטואלי בין הטיפוסים השונים, מחפש להגיע להלימה וקואורדינציה תפקודית באמצעות יצירת אינטגרציה סינרגטית ביניהם. סינרגיה נוצרת על בסיס פסיכודינמיקה פנימית, בה האישיות מכריעה מי יהיה הטיפוס הדומיננטי ומי יהיו הטיפוסים הנלווים לו. עיקרון הפיצוי מתאפיין במושג הגשטאלט ביצירת "דמות מול רקע" (האגרטל כדמות ושני הפרופילים כרקע).

 

הערה נוספת וחשובה הינה שאותו פרופיל קולאז'י של אישיות האדם מתפרש באופן שונה לגבי כל תכונה פסיכולוגית. כלומר אם ננסה לאבחן בכתב היד את פונקציית החשיבה לעומת פונקציה של יחסי אנוש, אנו נציג יחסי גומלין שונים בפסיפס הקולאז'י, ובמקביל יחסי דמות ורקע ישתנו. על מנת להסביר את המתודולוגיה הזאת אנו נדרשים להציג את התאוריה החדשה על אודות תורת התיחום ותורת הפרופילאות.

 

תורת התיחום הפסיכיאטרי

הקלסיפיקציה הפסיכיאטרית עברה שינויים בולטים במהלך מאות השנים של מחקר על אודות מחלות הנפש ותיחומם. כיום נוהגים לאפיין שלוש קבוצות יסוד בהפרעות הנפשיות: הפרעות האישיות, נוירוזות ופסיכוזות. על פי תורת האישיות הקולאז'ית אנו מציגים דעה רדיקלית שאיננה מקובלת כיום על הקהילה המדעית. הטענה הינה שהפרעות האישיות מיוצגות אחד לאחד על פי הטיפוסים האידיאלים והארכיטיפיים של טיפוסי א'-ט'. אנו יכולים לתאר ולמדוד את סימני כתב היד של התסמונות ההומוגניות של כל הפרעת אישיות. על פי תורת האישיות הקולאז'ית הפרעות האישיות הן למעשה טיפוסי אישיות ומייצגות סגנונות הסתגלות לגיטימיים שיש להם הגיון פנימי במערך הנפשי וגם שיווי משקל הרמוני במסגרת הגשטאלט הנפשי של כל טיפוס בנפרד. על מנת להמחיש זאת אביא דוגמה ציורית: אדם הסוחב תיק כבד בצד ימין נאלץ בעל כורחו לעקם את גבו לצד שמאל. גם כאשר הוא סובל ומתלונן על כאבי גב, מתקיימת הרמוניה פונקציונלית בין כובד המשקל של התיק ביד ימין לעומת עקמומיות הגב אשר יחדיו שומרים על שיווי המשקל. כך ישראל אודם הצדיק ותיקף את התסמונות ההומוגניות של כל תשעת הטיפוסים א'-ט', על בסיס עקרונות גרפודינמיים המראים על התאמה כתיבתית בין סימני התנועה, סימני הצורה וסימני הארגון בכל טיפוס בנפרד.

 

הפסיכיאטריה המבוססת על הפסיכולוגיה מחלקת את הדיון הקלסיפיקטיבי בין ההתנהגות בפועל ובמקביל הסימפטומים הקליניים הגלויים לעין, לבין האישיות הסמויה מן העין. הטענה הינה שתוצר קליני זהה, למשל סימפטומים דכאוניים, עשויים "לנבוע" סיבתית ממבנים אישיותיים שונים. לכן התמונה נעשית מורכבת יותר בניסיון לאבחן את האדם. הספר הקלסיפיקטיבי המכונה DSM, מאפיין שני צירים אשר הפסיכולוג צריך להתייחס אליהם. הציר הראשון הינו הציר הקליני המייצג את הסימפטומים הגלויים לעין. הציר השני הינו הציר של הפרעות האישיות המייצג את מבנה האישיות הסמוי מן העין. הקלסיפיקציה מחייבת להציג את שניהם יחדיו ולחבר ביניהם.

 

תורת האישיות הקולאז'ית גורסת שהנוירוזות ו/או הפסיכוזות הן רק תוצרים של תרכובות קולאז'יות של טיפוסי א'-ט' המתאפיינים בכל כתב יד בעוצמות שונות (מן הנמוך אל הגבוה) וביחסי גומלין שונים. תרכובות שונות של טיפוסי א'-ט' עשויות ליילד תסמונות פסיכיאטריות נוירוטיות או פסיכוטיות, כאשר הבסיס הוא הפרעות האישיות הבונות את המערך הנפשי. לכן המסקנה הינה שכל אחד מאיתנו מתאפיין באיים נפשיים של הפרעות אישיות, איים נפשיים של נוירוזות ואיים נפשיים של פסיכוזות. התיחום ביניהם נוצר בהתאם ליחסי הגומלין הנוצרים בין טיפוסי א'-ט' במרקם הגשטאלטי בכל אחד מאיתנו.

 

תורת התיחום הקרימינולוגי

הקרימינולוגיה מנסה לתחם סטיות חברתיות שונות. ישנם מודלים שונים של קלסיפיקציה קרימינולוגית. מתוך התבוננות פנומנולוגית במציאות ניתן לאפיין קבוצות שונות כדלהלן: רוצחים, גנבים, עבירות צווארון לבן, עבירות מין, התמכרות וסחר בסמים וכו'. כל קבוצה מתחלקת לתת-קבוצות. ישנם רוצחים פסיכופטיים, רוצחים שביצעו עבירה כחלק מהגנה על כבוד המשפחה, רוצחים שכירים למען בצע כסף, רוצחים כתוצאה מהתקף זעם של קנאה וכו'. כך ניתן לתאר קבוצות שונות בתוך כל קבוצת-על של סטייה חברתית.

 

כמו בפסיכיאטריה כך גם בקרימינולוגיה אנו מנסים לזהות את המבנה האישיותי העומד מאחורי ההתנהגות הגלויה המאפיינת את הסטייה החברתית. נשאלת השאלה למשל האם ניתן לאפיין מבנה אישיותי אחיד לרוצחים פסיכופטיים? כמו בעולם התעסוקתי כך גם בעולם הפסיכיאטרי והקרימינולוגי, אנו נזהה כגרפולוגים תסמונות כתיבתיות שונות ומגוונות המאפיינות את הרוצחים הפסיכופטיים. על פי "עיקרון הקריקטורה" מתפקידנו כחוקרים לנסות לאפיין את "הקבוע מאחורי השונות", המייצג מכנה משותף של כל הרוצחים. כך אנו אמורים לעשות זאת לגבי חקר יתר הסטיות החברתיות.

 

מתוך המחקר נגלה שאנו נדרשים להסתמך על הטיפוסים האידיאליים הארכיטיפיים א'-ט' בבניית הפרופיל של כל סטייה חברתית. התיחום בין הסטיות החברתיות השונות איננו בינארי של שחור ולבן וגם לא ליניארי. אנו שוב צוללים לתוך המערבולת הסבוכה המכונה "מערכות מורכבות". כל תסמונת כתיבתית של סטייה חברתית מייצגת "תמונה רשתית" של תרכובת טיפוסי א'-ט'. כחוקרים אנו אמורים לנפות את השונות ולחשוף את המשותף.

 

 

 

תורת התיחום התעסוקתי

השדה התעסוקתי מתאפיין בעשרות ומאות תעסוקות. אנו מכירים משלל המודלים הקיימים שתי טיפולוגיות קלאסיות המנסות לחלק את התעסוקות השונות ל"שדות תעסוקתיים". המודל הראשון הוא של אולסון והמודל השני הוא של רוא. יש לא מעט מכנה משותף בין שני המודלים. ניתן לחלק את התעסוקות השונות על שני צירים האופקי והאנכי. הציר האנכי מייצג כמה שנות לימוד יש להשקיע על מנת להיות כשיר למקצוע הספציפי. הציר האופקי מנסה לאגד בתוכו תעסוקות שונות סביב שדה תוכן משותף. למשל נוטים לחלק את התעסוקות השונות לשדות התעסוקתיים הבאים: ניהול, עסקים, טכנולוגיה, מדע, חקלאות, אמנות, סיעוד וכו'. בתחום הניהול ניתן לאפיין על הציר האנכי את הרמה הגבוהה של מנכ"ל ובאופן מדורג כלפי מטה סמנכ"ל, מנהל לוגיסטי, מזכירות ופקידות. דוגמה נוספת, התחום הסיעודי מכיל בתוכו גם את מקצועות הרפואה, העבודה הסוציאלית, הפסיכולוגיה, הסיעוד. אין ספק שיש שוני מסוים פסיכולוגית וקוגניטיבית בין רופא לעובד סוציאלי או איש סיעוד. אך כפי שנאמר לעיל התיחום אינו כה חד וברור.

 

ניתן לחלק את כל התעסוקות לארבע מגמות בסיסיות על ציר אופקי וציר אנכי. מצד ימין של הציר האופקי נציג את המקצועות המצריכים את הממד המוחצן באישיות. מצד שמאל נציג את המקצועות המצריכים את הממד המופנם. בציר האנכי כלפי מעלה נציג גיבוש ניהולי ופיקודי גבוה, ובציר האנכי כלפי מטה נציג מקצועות שאינם מחייבים כושר ניהולי. ניתן לשרטט על שני הצירים האנכי והאופקי המוצגים כצלב, מעגל, ולשרטט ערב רב של מקצועות על הרצף.

 

אם נלך בצורה הפוכה מן הגרפולוגיה אל השדה התעסוקתי על בסיס תשעת הטיפוסים א'-ט' ניתן להציג את ההשערות הבאות: טיפוס ד' נוטה למקצועות מופנמים יותר בגוון קוגניטיבי רציונלי ואנליטי. זה יכול לבוא לידי ביטוי במקצוע של מדען, חוקר, מתכנת, שופט. טיפוס ב' נוטה למקצועות מוחצנים וביצועיסטיים. זה יכול לבוא לידי ביטוי במקצועות של ניהול אך גם של שיווק ומכירות וגם של עבודה סוציאלית. מספיק לנו שתי דוגמאות אלו של שני טיפוסים ד' ו-ב' כדי להבין מצד אחד שיש מגמה קורלטיבית בין הטיפוס לבין תעסוקות שונות, אך במקביל יש גם דיפרנציאציה רבה. לכן הגרפולוג נדרש לבצע התמחות מעמיקה בכל תת-מקצוע על מנת להראות מה משותף למקצועות השייכים לאותו "שדה" ובמה הוא שונה וייחודי. למשל המדען והשופט מתאפיינים בצורה מובהקת כטיפוס ד'. אך השופט נדרש למינון מסוים של טיפוס ב' מכיוון שהוא עובד עם אנשים. זאת בניגוד למדען שאיננו מחויב למוחצנות תקשורתית  מול אנשים גם כאשר הוא עובד עם קולגות ואנשים אחרים במעבדתו.

 

הערה: כל מה שתואר לעיל בתיחום הפסיכיאטרי, הקרימינולוגי והתעסוקתי יוצג בפירוט מקיף ומעמיק בהתבסס על דוגמאות כתיבתיות מרובות שיוצגו בספרי: גרפולוגיה קולאז'ית (מצוי בתהליך של כתיבה והפקה). מה שניסיתי לתאר עד כה בתמציתיות, הוא עיקרי הדברים, מתוך מטרה לחולל אצל הגרפולוג המקצועי שינוי מחשבתי מנטייה לתיחום בינארי ו/או ליניארי, לעבר תיחום קלסיפיקטיבי גשטאלטי וקולאז'י.

 

כתיבת האבחון הגרפולוגי

נוטים לחשוב שכתיבת האבחון הגרפולוגי הוא השלב האחרון באבחון. אך למעשה עצם הכתיבה של האבחון, כלומר אופן הניסוח והתיאור האישיותי של האדם, הוא חלק מן האבחון עצמו.

 

האבחון הגרפולוגי אמור להתבצע בו-זמנית גם באופן כמותי וגם באופן איכותי. האבחון הכמותי אמור להציג את התכונות האישיותיות של האדם על בסיס רזולוציה בינארית של "כן או לא" ולאחר מכן רזולוציה ליניארית של "דרגות ביניים" בין הכן והלא. בהתייחס לשלל תפקודי האישיות: אנרגטיות, טמפרמנט, מהירות ביצוע, רגשות, דימוי עצמי, מוטיבציה, סגנון חשיבה, כושר ניהולי, ערכים, יחסי אנוש, עמידה בלחץ, התמדה, משמעות חיים, מנגנוני הגנה וכו', הגרפולוג המאבחן נדרש להציג האם האדם אותו הוא מאבחן מתאפיין במספר תכונות בולטות ודומיננטיות מול תכונות אחרות חלשות ולא בולטות.

 

תיאור האישיות על בסיס שלל תפקודי הנפש שתואר לעיל ועל בסיס מדידה כמותית ליניארית למשל של חמש דרגות עוצמה בין 1 לבין 5 (1,2,3,4,5) אמורות להציג את הפרופיל האישיותי של האדם באופן כמותי. אך לא די בכך. ייתכנו שני אנשים שמקבלים אותו ציון כמותי על אודות תכונה מסוימת, אך האפיון הפסיכו-דינמי של אותה תכונה הוא שונה. למשל מוחצנות של טיפוס ב'-האינטגרטיבי ו-ג'-האימפולסיבי היא גבוהה מבחינה כמותית וניתן לתת לה ציון 5. אך הגרפולוג נדרש להוסיף תיאור מילולי כדי לבצע את הדיפרנציאציה בין המוחצנות הסימפטית, הקולגיאלית וגם התחרותית של הטיפוס האינטגרטיבי, לעומת המוחצנות הבומבסטית, הכריזמטית והמניפולטיבית של טיפוס ג'.

 

השלב הבא מתאפיין בתיאור איכותי של האישיות על בסיס "המבנה הרשתי הקולאז'י" של נפש האדם, בהם חוברים יחדיו תשעת הטיפוסים א'-ט' בעוצמות שונות וביחסי גומלין שונים. התיאור הפסיכודינמי הראשוני אמור לייצג את הווקטורים הטיפולוגיים הדומיננטיים המייצגים סגנונות קיום (אקזיסטנציות), המפעמות בנפשו של הפרט. הפסיכודינמיקה המערכתית באה לידי ביטוי בכך שכל סגנון קיומי, המתאפיין בתת-טיפוס מתוך תשעת הטיפוסים "נאבק לסגור את התבנית" ולהיות שלם. במסגרת המאבק הקיומי בין הטיפוסים השונים, המייצגים את נפש האדם כמורכבת משלל של סגנונות זהותיים, נוצרות קואליציות מול אופוזיציות.

 

על פי הפסיכודינמיקה המושתתת על "עיקרון הפיצוי" הנפש מתפצלת בין "דמות לרקע", בין הטיפוס הדומיננטי הנותן את אותותיו בעוצמתו בנסיבות מסוימות של חייו של הפרט, לבין יתר תתי הטיפוסים אשר לעתים מעצימים את הגזע ולעתים מעכבים ומחלישים אותו. מתחוללת פסיכודינמיקה פנים-אישיותית שאיננה קשורה למקורות העבר, אלא מושתתת על "עיקרון הרגולציה" של האישיות החותר ליצירת שיווי משקל באמצעות ניגודים משלימים וקומפלמנטריים. הגרפולוג שמאמץ תיאוריה פסיכודינמית קולאז'ית זאת, עשוי לתאר את האישיות על בסיס "מאבק בין אקזיסטנציות", מאבק בין סגנונות הסתגלות שונים, אשר ברגע מסוים מוכרעת הדומיננטיות של טיפוס אחד ביחס לאחרים, כאשר האחרים מחלישים או מעצימים אותו באמצעות משוב קיברנטי חוזר.

 

הגרפולוג יכול לתאר את האדם בצורה ביהביוריסטית ולסירוגין בצורה פסיכודינמית. הוא יכול לאמץ נקודות מבט פסיכודינמיות מאסכולה של פרויד או יונג או אדלר, קוהוט, פרנקל, מאסלו ואחרים, אך הוא רשאי גם לחבר בתיאור הפסיכולוגי שלו אסכולות שונות בו-זמנית. שכן טיפוסי א-ט ניתנים לתיאור פסיכודינמי על בסיס אסכולות שונות.

 

הגרפולוג אמור להציג את החוזקות מול החולשות של האדם בהתאם למטרת האבחון. אם האבחון נועד להתאמה תעסוקתית מסוימת, החוזקות מול החולשות יהיו שונות למול תעסוקה אחרת. כמו כן מן הראוי שהגרפולוג ישכיל גם ברמה האתית וגם ברמה המקצועית לא להיות מוטה על בסיס "אפקט ההילה" לא לקולה ולא לחומרה. ברגע שכתב היד מייצג פרובלמטיקה נפשית מרובה מן הראוי שהגרפולוג יתאמץ למצוא גם את נקודות האור בנפשו של הפרט. וכך גם להיפך, למול כתב יד הרמוני ואינטגרטיבי תמיד חבויות נוירוזות שמן הראוי לחשוף ולהציג במקביל.

 

המטרה הסופית של כתיבת האבחון הפסיכולוגי על אודות אדם מסוים באמצעות הפרשנות הגרפולוגית, הינה לתת ייצוג גם של החוץ וגם של הפנים של אותו אדם שכתב ונבחן גרפולוגית לצורך מסוים (תעסוקתי, ייעוצי, אבחוני וכו'). השילוב של תיאור ההתנהגות למול הצגת הפסיכודינמיקה הסמויה מן העין אמורה לשרטט ולייצג את האישיות המורכבת של הפרט. אין אבחון ללא מטרה מסוימת וכל אבחון מוטה בהתאם לאותה מטרה שהוגדרה מראש. לכן דגשים שונים מובלטים או מוחסרים בהתאם למטרת האבחון.

 

המתודה האבחונית על אודות הגרפולוגיה הקולאז'ית אמורה לסייע לגרפולוג גם לאבחן באופן אובייקטיבי ורציונלי את נפשו של הפרט וגם להציג את הממצאים באופן כמותי ומילולי, על בסיס אותה חידה נעלמה של פסיפס קולאז'י המיוצג על ידי פסיפס של זהויות, אשר באופן סינרגטי מבנה זהות אינטגרטיבית של האדם הייחודי על פי טביעת האצבע הנפשית האחת שלו למול הריבוי של האחרים.

 

תרשים זרימה של האבחון הגרפולוגי על פי הגישה הקולאז'ית:

 

1. קביעת מטרת האבחון (מיון כ"א, לאיזה תפקיד, ייעוץ אישי, הבנה כללית של האדם).
2. זיהוי סימני כתב היד בתנועה, בצורה ובארגון.
3. שיוך סימני כתב היד לטבלת טיפוסי א-ט (טבלה 1).
4. ספירה כמותית של כמות הסימנים בכל טיפוס.
5. קביעת עוצמת השקלול של סימנים כתיבתיים כחשובים יותר מסימנים כתיבתיים אחרים.
6. מתוך הפסיפס הקולאז'י של סימני כתב היד הספציפי צריך לקבוע גם לפי כמות הסימנים וגם לפי עוצמת הסימנים מי הטיפוס הדומיננטי ומי הטיפוסים הנלווים כלומר לקבוע "דמות מול רקע".
7. פרשנות משולשת של כתב היד לפי הגישה האטומיסטית (סימנולוגיה) טיפולוגית ופסיכו-דינמית.
8. תאור מקיף של "שדה המערכה הנפשי" של סגנונות הקיום השונים החוברים בנפשו של האדם בהתאם לפרשנות של טיפוסי א-ט.
9. פרשנות פסיכו-דינמית על בסיס תיאוריות פסיכו-דינמיות שונות (פרויד, יונג, אדלר, קוהוט, מאסלו, פרנקל וכו') על פי "עקרון הפיצוי" ו"עקרון הרגולציה".
10. פרשנות הפרופיל הקולאז'י באופן דיפרנציאלי בהתייחס לתכונות פסיכולוגיות שונות. כל תכונה פסיכולוגית מחייבת פרשנות שונה של שקלול הפרופיל הכתיבתי.
11. פרשנות דיפרנציאלית של הפרופיל הקולאז'י בהתייחס למקצועות שונים.
12. דיווח כמותי של תכונות פסיכולוגיות לפי גישה בינארית 0 מול 1 או לפי גישה של רצף של 1, 2, 3 או 1, 2, 3, 4, 5.
13. דיווח מילולי של "הרשת" הנפשית על פי מודלים פסיכודינמיים שונים ולבסוף הצגת אינטגרציה על פי יחסי הכוחות בין הטיפוס הדומיננטי לבין הטיפוסים הנלווים, המייצגים את הדינמיקה הנפשית של האדם.
14. מתן המלצה סופית על פי הפרופיל הנדרש (תעסוקתי, פסיכיאטרי או קרימינולוגי).

 

סיכום:

במאמר זה נדרשנו לנסות לפתור את סוגיית האידיאה המנחה בהבנה פרשנית של התרכובת הקולאז'ית הכתיבתית. אודם הציג תשע אידיאות מנחות המיוצגות על בסיס תשעת הטיפוסים (א-ט). כל כתב יד מתאפיין בתרכובת של חלקי טיפוסים. השאלה שהוצגה הייתה האם ניתן להציג מתודה מובנית ביצירת הפרשנות האינטגרטיבית ביחס לתרכובת הכתיבתית המאפיינת כל כתב יד באופן ייחודי. על מנת לנסות להציג מתודה חדשה נדרשנו לחולל שינוי מחשבתי גם מן ההיבט הפסיכולוגי וגם מן ההיבט הגרפולוגי. לשם כך בניתי ברבות השנים את התאוריה הפסיכולוגית אותה כיניתי בשם "האישיות הקולאז'ית", הגורסת שכל אדם באופן נורמטיבי מיוצג על ידי ריבוי של זהויות וריבוי של אישיויות. הוספתי את הטענה שבכל אדם ישנה נטייה הכרחית ליצור אינטגרציה-סינרגטית בין הזהויות השונות על מנת לאפשר התגבשות של זהות אינטגרטיבית. פגיעה בסינרגיה משמע פגיעה ברגולציה הנפשית, דבר הגורר לפירוק הנפש מקונפליקטים נוירוטיים וכלה בשסע פסיכוטי.

 

האבחון הגרפולוגי על בסיס התאוריה המכונה "גרפולוגיה קולאז'ית" ממליץ לתאר את האדם כשדה מערכה בין סגנונות קיומיים שונים אשר לעתים חוברים יחד בקואליציות ולעתים מצויים בקונפליקטים של אופוזיציות. הטענה החשובה המוצגת בתאוריה הקולאז'ית הינה שהאידיאה המנחה נוצרת באמצעות חלוקת האישיות לדמות ורקע בהתאם לעיקרון הפיצוי. חלוקה זאת מתאפיינת בכך שטיפוס אחד הופך להיות הדומיננטי כלומר הדמות ויתר הטיפוסים הופכים להיות נלווים, ומשפיעים במשוב חוזר על הטיפוס הדומיננטי, או בצורה מעצימה או בצורה מעכבת. זוהי הפסיכודינמיקה המערכתית המתחוללת בנפשו של האדם בהתאם לתאוריה של האישיות הקולאז'ית. דמות ורקע אינם מקובעים ועשויים להשתנות כל פעם בהתאם לנסיבות הסתגלותיות משתנות.

 

הגרפולוגיה הקולאז'ית גורסת שהאבחון הגרפולוגי חייב להתבסס בו-זמנית על שלוש נקודות מבט: האטומיסטית-הסימנולוגית, ההוליסטית-הטיפולוגית והאינטגרטיבית-הפסיכודינמית. אין האחת מתקיימת ללא שתי האחרות. סימני כתב היד הם המידע הגלוי לעין. טיפוסי כתב היד הם דבר היפותטי ואינו גלוי לעין אלא הוא מייצג מגמה ומצבור של סימנים כמשפחה הומוגנית. בין הגישה האטומיסטית לבין ההוליסטית מתחוללת המגמה האינטגרטיבית אשר נתונה לתנודות כמטוטלת. לפרקים אנו מפרשים סימני כתב יד בצורה מבודדת או בהתייחס למספר סימנים נוספים נלווים, אך עדיין בגישה אטומיסטית, ולעתים אנו נוטים לפרש את קבוצת הסימנים בהתאם למבנה הטיפולוגי האידיאלי. גישה אחת משלימה את השנייה כאשר באמצע מתקיימת הגישה האינטגרטיבית המבוססת על תיאור נפש האדם לא בצורה סטטית כסימני כתיבה או תכונות, וגם לא בצורה הוליסטית כטיפוס היפותטי, אלא כ"שריג רשתי" בו מתחוללת תשלובת בין סימני כתב יד מבודדים ופרשנות של תכונות מבודדות לבין תיאור נפש האדם כסגנון הסתגלותי כוללני יותר.

 

* מאמר זה הוא "מבוא" לספר: "גרפולוגיה קולאז'ית-גרפולוגיה תעסוקתית, פסיכיאטרית וקרימינולוגית על פי המתודה הקולאז'ית" (יגאל ורדי, הוצאת ידיעות ספרים. הספר בכתיבה ובהפקה).

 

 

בבליוגרפיה

 

אודם י', האדם וכתב ידו: מבוא לגרפולוגיה של הכתב העברי, מוסד ביאליק-דביר, 1960

אודם י', כתב יד ואישיות: דינמיקת הפוטנציות של האישיות, הוצאת ספרים אח בע"מ, 1977, 2008

אודם, י', כתב יד והסתגלות קיומית: תורת הפוטנציות א'-ט' כפשוטה, ציפור, 1989

אודם י', כתב יד ופסיכודינמיקה, הוצאת ספרים אח בע"מ, תשמ"ב, 2002

אולפורט ג"ו, דגם האישיות וגדילתה (תרגם מאנגלית: מ. אילן), תל אביב, יחדיו, 1969

פריד י' אגסי י', פרנויה, עיונים בדיאגנוזה, תרגום מאנגלית: שלומית אביאסף ויעל תדמור-מסטבאום, הקיבוץ המאוחד, (1977), 1997

שוהם, הליכי טנטלוס

ורדי י', חכמת הנפש לרפא את עצמה – אישיות ופסיכופתולוגיה, הוצאת ידיעות ספרים, שנת 1998.

ורדי י', כתב-היד כראי הנפש – גרפולוגיה ומדעי ההתנהגות, הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2000.

ורדי י' סוד המזל בניהול – מדריך לפיתוח מנהלים, הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2005.

ורדי י', הפילוסופיה של השגעון – המדריך הפילוסופי לחיים, הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2009.

ורדי י', האישיות הקולאז'ית- תורת אישיות סינרגטית, הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2013.

ורדי י., הפסיכיאטריה ההיפוקרטית בראי משנתו של יהודה פריד, מחשבות, פרק ו', חוברת 1 (עמ' 24-33), 1991.

ורדי י., כ"ץ י., אסטרטגיות איסוף והערכה במודיעין, מערכות (322) (עמ' 30-38), 1991. (המאמר זכה בפרס ראשון בתחרות על שם ג'ים אנגלטון ראש הסי.אי.איי במסגרת תחרות אקדמית עם מרכז קהילת המודיעין בישראל).

ורדי י., רגולציה – חכמת הנפש לרפא את עצמה, מעגלי נפש, 2005.

ורדי י., יישום עקרונות הקריקטורה – על השיטה והאבחון הגרפולוגי, גרפולוגיה, חוברת מס' 1, (עמ' 34-38), 1990.

 

ורדי י., מסקנות פסיכודנימיות בגישה "מערכתית" כפי שזה משתקף ממשנתו הגרפולוגית של ישראל אודם – תורת הפוטנציות, גרפולוגיה, חוברת מס' 2, (עמ' 44-53), 1991.

ורדי י., סגנונות ניהול וגרפולוגיה, גרפולוגיה, חוברת מס' 6 (עמ' 7-19), 1995.

ורדי י., גרפולוגיה דינמית-האומנם?, גרפולוגיה, חוברת מס' 8, (עמ' 27-28), 1997.

ורדי י., אוטו-רגולציה (הויסות העצמי), גרפולוגיה, חוברת מס' 10, (עמ' 74-81), 1999.

ורדי י., הקשר ההכרחי-האנליטי, ההוליסטי-טיפולוגי והפסיכודינמי, גרפולוגיה, חוברת מס' 11, (עמ' 43-47), 2000.