בחרו עמוד

ה"אני" – עור – מדליין בלאנקפור ד'אנגלאר

 

תרגום:  דפנה ילון

Blanquefort d’Anglards, Madeleine. 2002. The Skin Ego.

In Coleman Alice (ed.). Proceedings of the Seventh Symposium on Graphology. British Institute of Graphologists, pp. 126-141.

  • הערה: בשל ריבוי הדוגמאות, לא הצלחנו להעלות אותן בגוף המאמר.

        מי שמעוניין יוכל לקבל אותן במייל בפניה למזכירות האגודה.

 

יש לנו מספר סוגי "אגו" הסבוכים זה בזה: הילד, איש החברה, החבר, בן-הזוג, איש המקצוע, הבוס, הכפיף, הגימלאי, ועוד… כל אלה מוחזקים, מתוחזקים ומתוחמים על ידי העור הנפרד שלנו, ההופך אותנו לשלמותיים ונפרדים. כל אדם הוא ישות ייחודית, שחיה ומקיימת יחסי גומלין עם העולם החיצון ועם אנשים אחרים.

האגו הוא הסוכן הכולל את האינטרסים של כלל האדם ואת הגירויים, מוקדי האנרגיה הנפשית (cathexes) של הליבידו הליבידינאלי והנרקיסיסטי, כלומר – הוא היעד של הליבידו. העור, לעומת זאת, הוא המעטפה של הגוף, ומהווה גשר וגם מסך-מתווך בין הנפש לבין הגוף, העולם ונפשות אחרות.

האסוציאציה בין המצב הפסיכולוגי והגוף התקיימה תמיד בשפה, כבביטויים עממיים כמו: להיכנס לעורו של מישהו, תחושת-בטן, בעל עור עבה, יצא מעורו, יצא בעור שיניו, הוא עושה לי חור בראש, לב שבור, ראש טוב, רגליים קרות, דם חם, תחושת ריקנות פנימית, אובייקטים פנימיים לא מספקים, ועוד. כאן אין הפרדה בין פנים לחוץ, בין הגוף לישות הפנימית-אינטימית של הפרט. מדענים יודעים כיום שהעור ומערכת העצבים מתפתחים מאותה שכבה עוברית, האקטובלסט. לכן יתקיימו קשרים בין תאי העור לתאי העצב במשך כל החיים.

פרופ' דידייה אנזייה ((Didier Anzieu פיתח רעיון זה במשך למעלה מארבעים שנה. ספרו האני עור (1985) תורגם לאנגלית  (1989). אנזייה כתב: " על ידי שימת הדגש על העור כגורם בסיסי שהוא בעת ובעונה אחת מערך אורגני ודמיוני, גם מערכת לשמירת נבדלותנו וגם כלי ראשון ואתר המגע שלנו עם אחרים, אני מחפש ליצור מודל אחר (שונה מהמתווכים של פרויד) הנשען על יסודות ביולוגיים איתנים, ומתוכו צומחות האינטראקציות עם הסביבה, והוא גם מכבד את מיוחדות התופעות הנפשיות ביחס למציאויות הגופנית והחברתית כאחד. אני רואה מודל זה כמסוגל להעשיר את התיאוריה כמו גם הפרקטיקה של הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה."

נוסיף: מודל זה מסוגל להעשיר את גישתנו הגרפולוגית ואת ייצוגי האופי והאישיות. ברצוני להראות כיצד כתב היד יכול להאיר את המושג והמטפורה, המאפשרת לנו לחשוב בתמונות ולא רק ברעיונות מופשטים.

טענתו הראשונה של אנזייה היא כי לנפש תמיכה כפולה: הגוף הביולוגי והגוף חברתי. הוא מניח גם כי יחסי התמיכה הם הדדיים… החיים הגופניים והחברתיים, לפחות אצל האדם, צריכים שניהם להישען באופן כמעט קבוע על נפש הפרט, בדיוק כשם שהנפש לא יכולה לפעול ללא תמיכה רציפרוקאלית של גוף חי וקבוצה חברתית חיה.

למעטפה יש משטח דו-שכבתי, פנימי וחיצוני. מעטפת העור גם היא דו-שכבתית. זהו משטח פנימי כלפי צד הגוף בשלמותו ואפידרמיס חיצוני שפניו אל העולם החיצון, שם הוא יוצר גבולות וגם חילופים באמצעות  איסוף מידע וסינונו.

מטפורת האני-עור מאפשרת לקיים בד בבד גישות ופרספקטיבות טופוגרפית ומרחבית "ביחס לארגון המרחבי של האגו הגופני והאגו הנפשי".

 

1.    גישה מרחבית וטופוגרפית לאני – עור

 

בכוונתנו לחפש בכתב היד משטחים, איכויות של משטחי מעטפת, איכויות של מכלים וגבולות, כמו גם להעריך את יכולתם לתחזק, להגן, לחצוץ, לקיים יחסי גומלין ולהגיב על העולם החיצון. בשל רוחב היריעה נסתפק כאן בהצעת שיטה לתפיסת הרעיון וליישומו.

נבדוק את המשטחים על ידי החלת ההיבטים הללו על טקסט זהה (תמונה 1). נוכל לעשות הערכה ראשונית לאיכותם כתוצאה של קביעת הליבידו ובניית הסלף, ונשאל – בפרפרזה על דברי וויניקוט –  ביחס לכל דגימה: האם זהו מבנה "טוב מספיק", בעל שכבות "טובות מספיק"?

 

תמונה 1

שמונה כתבי יד על מעטפות

2.    פנים לעומת חוץ

 

עלינו לקיים מגבלות ולהגדיר גבולות. הפציינטים הפסיכואנליטיים של ימינו הנקראים הפרעת אישיות גבולית ו/או נרקיסיסטית סובלים למעשה מהעדר גבולות. "שק", או תיק, שיציב גבולות קשור לשלמות הגופנית. המעטפה הרציפה של האני-עור נותנת תחושה של רצף וקוהרנטיות של הסלף.

על מה אמור האני-עור להגביל, להכיל או להגן?

 

המרחב הנפשי הפנימי, בעל האובייקטים הפנימיים, הוא התוכן הנפשי, כלומר:

  • ייצוגים, פנטזיות, מציאויות שקריות של הלא-מודע
  • רגשות ראשוניים, אָפקטים שיוצרים את הגרעין הקיומי
  • הסיפור הפנימי של הפרט: השפלה, ניצול, פצעים.
  • קונפליקטים מעיקים – עם הורים, עם טאבו של הסופראגו, עם הסמכויות המופנמות כמו אידיאל האגו של ההורים ודרישות חברתיות ודתיות.
  • טראומות, עכבות, סודות, הקשרים מיניים, וכו'.

 

חיוני בכל מובן ליצור גבול עם העולם החיצון, "הסביבה, הבנויה פעמים רבות מדי מבעלי סופראגו עריץ שגורמים לאדם להרגיש אשם, כמו גם מבעלי אגו צר-אופקים ומטריד (ראה Prushy and Stora, , ,Socialising drives, המצוטט בספרי ((Blanquefort d’Anglards, 1994; ניתן גם להזכיר את רגשי הנחיתות של אדלר והשפעתם על האגו, וכדומה). אפשר לראות את התגובה השונה לחלוטין על חרדה אצל שני כותבים, בתמונות 2 ו-3.

 

תמונה 2

עורך – דין

 

תמונה 3

בחורה בת 20

 

במחקרו על התיפקודים השונים של העור והמקביל לו, האני-עור, אנזייה בחר שלושה דימויים עיקריים כדי לבאר את רשימתו החלקית של תשעה תיפקודי העור הנבחרים,  והם השק, המסך והמסננת.

 

א.    השק (התיק)

 

כתפקוד זה של תמיכה לשלד ולשרירים, ממלא האני-עור תפקיד של תמיכה, אחזקה של הנפש. הוא מכיל ושומר בתוכו את המלאות והטוב שהצטבר בו באמצעות הזנה, טיפול ואווירה אמהית (ראה את מחקריהם של Winnicott ושל Bowlby על אטצ'מנט, באמצעות התהליכים של החזקה וטיפול – holding and handling  – בילד והענקה של תחושות בטחון, אהבה ואהבה-עצמית לו).

לפונקצית ההכלה יש שני היבטים:

ה- container יוצר בית-קיבול פסיבי, שבו הילד/הפרט יכול לאצור את התחושות/הדימויים/האָפקטים שלו והם נשמרים בתוכו (תמונה 4). להלן יקרא היבט סביל זה בית קיבול.

ה-  containor מקביל להיבט האקטיבי, להזדהות השלכתית, והוא מוסיף, משנה ומשחזר את התחושות/דימויים/אפקטים הללו עבור הילד/הפרט ליצירת ייצוגים פנימיים (תמונה 5). בהמשך הוא יקרא מכל.

 

תמונה 4

גבר בן 40

צירוף פרדוכסאלי בשילוב החוטיות עם חוסר-הקישור; חוסר סדירות רב בזווית הכתיבה וחתימה שונה לגמרי מהטקסט, פרדוכס נוסף, קאונטר-דומיננט. שק עלוב ושתי פנים למסך, לפני ומאחורי הקלעים.

 

תמונה 5

סוזן, בת 60.

מבנה בעל ריתמוס שהוא כלי קיבול פסיבי ומכל אקטיבי בעת ובעונה אחת

 

הערות מפורטות לתמונה 1: איכות ה"מעטפות" של האני-עור

 

  • מעטפה פתוחה: קו נקבובי, צורות פרוצות: בית קיבול שמקבל לתוכו ללא גבולות והגנה מספקים. קיים סיכון שיאפשר חדירה פסיבית של הפרעות מן החוץ, שיאבד מכוחו: בקיעים, סדקים; קבלת החלומות כעובדות. הרבה רגישות נוקבת. מקבלת ופועלת בהתאם לחוקים של קבוצתה החברתית שהיא לה מכל.
  • חיץ מסנן: קו מוזן ומוגדר, צורות פתוחות ולפעמים בלתי יציבות: פתיחות לגירויים מן העולם החיצון ונכונות לחילופים; משא ומתן מעודן בכדי לא לאפשר אחיזה רבה מדי לאנשים אחרים; הגנות רכות.
  • גבול ומסך: קו מדויק, קמרון המנצל בערנות את המרחב, צורות ריתמיות, אישיות ו"מרשימות", גם מכל פעיל וגם כלי קיבול פתוח, שטח רחב למגע בררני ולחילופים. עצמאות ויצירתיות. מציב מסך כנגד השפעות.
  • מעטפה דקה ורכה: חיץ; קו מוגדר למדי וקל, צר, מצופף, מכל שמחזיק את המתח האנרגטי הפנימי; התקדמות מבוקרת אולם איתנה.
  • חיץ ובית קיבול כנגד חדירה אפשרית. מכל אקטיבי; תגובתיות מבוקרת: לחץ חורץ; ניתוק פתאומי, קיר הגנתי; זווית כתיבה קהה: נסוג לתוך קונכייתו, מתקשח, חש את מיוחדותו אך רוצה לרכוש שליטה בעולם: פריצות בתנועות משולחות ומחודדות.
  • תבנית הגנתית: קו מדויק וקל, צורות "סגורות", מצופפות בתוך המילה, חוסר ריתמוס: מגן, אנונימיות, קונוונציונאליות מבוקרת.

ז.     מסך פיקטוגרמי, מסוגנן: הורדת מסך כנגד עוצמות רגשיות: קו כבד, מבריק ומדוייק; תנועה מעוכבת ונסגנית, צורות מהופכות-כיוון היוצרות איזון כנגד הקו המבריק: כוח הרצון משרת את קידום התדמית האישית והיוקרה.

ח.    צורה מסוגננת, דמוית-שריון: מבנה מועשר,  צורות "מרשימות וייצוגיות" (קלאגס), המציב גבולות ונותן תמיכה בקו עבה ובצקי, מכל שק עם מעטפה שבירה; בקרה-עצמית או מכשול.

 

האני-עור חייב להיות גמיש מספיק ומחזיק מספיק, כלומר – בעל מבנה חזק מספיק אולם נשאר עדיין רך.

 

ב. המסך – הקונפיגורציה השניה

 

המסך הוא הקונפיגורציה השניה. המסך מגן על השכבה הרגישה שמתחתיו וממגן את האורגניזם כנגד התקפה פיזית ועודף גרייה. ראה את ההבדלים בתמונה 1 בין א' לו' ובין ב' לח'.

קיימות שתי אפשרויות: או שהמסך יעיל, כיון שהוא מספיק קוהרנטי ועמיד, או שקיימים מספר עודפים או חסרים במגן השומר – היוצרים שני ייצוגים ציוריים מגוונים: אגו ה"אמבה" (במקור: "התמנון") הרכיכתי מול אגו "קווצי-העור" הנוקשה וקוצני כשריון קיפודי הים.

במקרה הראשון, לא נרכש שום תיפקוד של תמיכה, הכלה, הגנה ומיגון של האני-עור והשכבה הכפולה לא נוצרה עדיין. התכולה עלולה לנזול החוצה ומה שבא מבחוץ עלול לפלוש ולהציף את האדם. במקרה השני מחליפה קליפה נוקשה את המכל החסר ומעכבת את התפתחות התיפקודים של האני עור שאמורים היו להתפתח מאוחר יותר. קיים מעין קיר דו-שכבתי רובוטי או קונכייה אוטיסטית.

שתי ההפרזות מראות על כך שלאדם בעיה בשלמות האגו ובאחזקת הסלף, והוא לא יפיק את המירב מחוויות חייו, כיון שאינו מבדיל בבירור בין מה שהוא אני למה שאינו אני, מה שהוא ומה הזולת, וגם לא יהנה ממה שיכול לבוא אליו מן העולם החיצון, כיון שהקיר הוא יותר הגנתי (דפנסיבי) מאשר מגן (פרוטקטיבי).

המסך המועדף יהיה כרשת של קפצת (טרמפולינה), רך וגם חזק מספיק בכדי "להדהד עם תחושות, רגשות, ייצוגים מנטאליים וריתמים ויטאליים".

תיפקוד אחר של העור, ולכן גם של האני-עור הוא האינדיבידואציה של הסלף. המסך המורכב מתאי עור, עם המארג הייחודי שלהם, המרקם והריח יכול להיות מוערך נרקיסיסטית וחברתית ולאפשר לפרט להגדיר את עצמו כאינדיבידואל בעל עור משלו, ובכך לתת לסלף תחושה של ייחודיות. האימרה "להרגיש טוב בתוך עורו" מראה על מי שמרגיש טוב בתוך עורו שלו עצמו.

פגמים מובילים לחרדה, הקשורה באיום לאינדיבידואליות של הסלף דרך החלשה של החוש לגבולות שלו. בסכיזופרניה כלל המציאות החיצונית, שאינה מובחנת בשלמותה מהמציאות הפנימית, נחשבת מסוכנת להטמעה (אסימילציה) – כפי שניתן היה לראות בסרט "נפלאות התבונה" העוסק בחתן פרס הנובל ג'והן נאש.

 

ג. המסננת

 

זוהי קונפיגורצית הדימויים השלישית בה בחר אנזייה, העוסקת בתיפקוד הסינון בין השכבה הפנימית לחיצונית. העור הוא משטח בעל נקבים, בהם ממוקמים אברי החישה, פרט לאלה של המגע (הממוקמים באפידרמיס עצמו). אלה מאפשרים כניסת נתונים ויציאת תגובות עליהם. האני-עור הוא משטח נפשי שבתורו הוא קושר תחושות מסוגים שונים: זהו תפקוד הבין-תחושתיות המובילה ליצירת ה"שכל הישר" (ה- common sense, שהוא החוש המשותף) והמחשבות. הוא מקבל ומעביר נתונים, טובים או רעים, ומוסיף עליהם תגובות. המסננת היעילה נותנת תקשורת פנימית לפרט יחד עם תקשורת בין-אישית עם אחרים.

קיימים מספר מסננים, כפי שיש מסכים שונים ותכונות שקים שונים. מדובר כאן בקיום מספיק פתיחות מול מספיק סגירות, עם הסימנים המאחדים המרמזים על תיפקודים של גשר ושל מסך. התיאור השלילי שנבחר על ידי אנזייה הוא כברה ((colander, שמתקבל כשתפקודי השק והמסך הקודמים אינם יעילים, עם יותר מדי חורים, כפי שנראה על ידי חסר בסימנים מאחדים בכתב.

פגם בתיפקוד הקישור הזה יוצר חרדה מפני הרס הגוף, במלווה בתפקוד עצמאי אנארכי של אברי חושים שונים. ראה דוגמת הסכיזופרניה בתמונה 8. הנוקשות מארגנת מערכת סגורה, שריון (מושג ששימש את אנה פרויד ואת וילהלם רייך) עם מעט יחסי-גומלין בתוך הסלף ועם העולם החיצון, או שאלה נעדרים כליל. השווה תמונות 6 ו-7.

 

תמונה 6 – פרנסיס (למעלה)

תמונה 7 – ורוניקה (למטה)

השווה מנקודת המבט של תיפקודי האני-עור

 

האני-עור ממלא גם את התיפקוד של מתן משטח לתמיכה בריגוש המיני. ידוע לכולנו כי קיים קשר אמיתי בין העור לבין מיניות ואהבה: "מבלי להפחית זאת למגע בין שני עורות… מעשה האהבה מציג פרדוכס, כשהוא מביא בו-זמנית למגע נפשי ולאופן המלא ביותר של מגע עורי עם אותו האדם עצמו".

כמשטח המקבל גריה מתמדת מגורמים מעוררים חיצוניים, האני-עור מראה תיפקוד משלים של הטעינה ליבידינאלית מחודשת של התיפקוד הנפשי, השמירה על מתח האנרגיות הפנימיות, לצורך פעולה, תקשורת והתפתחות. הכישלון בתפקוד זה יוצר שני טיפוסי חרדה. האחד הוא החרדה שהמנגנון המנטאלי יתפוצץ תחת הלחץ של עומס העירור (כבהתקף אפילפטי) והשני הוא חרדת הנירוואנה, כלומר – שמא תתמלא המשאלה להפחית את המתח עד לאפס (תמונה 8 ב' – נסיון התאבדות).

 

תמונה 8

שתי אישיויות סכיזואידיות מרוחקות.

א – הקליפה (קונכיה) הפעילה

ב – חוסר בריתמוס מאחד

 

תמונה 9

הכברה המנוקבת מדי ((colander

 

כל התיפקודים שראינו משרתים את האטצ'מנט וכתוצאה מכך – את הדחף הליבידינאלי.

אם מוקד האנרגיה הנפשית (cathexis) של העור הוא נרקיסיסטי יותר מאשר ליבידינאלי, מעטפת העוררות יכולה להיות מוחלפת על ידי מעטפה נרקיסיסטית מנצנצת, שכביכול הופכת את בעליה לבלתי-פגיע. ניתן לייחס היבט זה לכתב פרסונה, שבו האטצ'מנט לקבוצה חשוב יותר מהיות אינדיבידואלי. כתבי פרסונה הם מעטפות נרקיסיסטיות, המנסות להיראות במיטבן וליצור אפקט אטרקטיבי, לעיתים קרובות אלה מעטפות של הצגה וייצוג (פרזנטציה ורפרזנטציה). הן יכולות להיות מעטפות חלופיות, המפעילות תיפקוד מאחד באמצעות תותב, ובכך מציגות אני-מדומה (pseudo-self).

תמונות 10 ו-11 מראות שני אופנים נבחרים המבטאים את הצורך לציית לתדמית נבחרת, או מה שאותם כותבים מניחים שמצפים מהם. בשתיהן התנועה מבוקרת עקב הפסקות קישור רבות.

תמונה 10 מראה את הסינדרום הראשון: אנכי, צר, מכווץ, קווי כיסוי, אותיות רבתי צרות, ובנוסף – בלונים מנופחים באזור מרכזי גבוה. ה"שוליים החברתיים", שניכרים בהכנסת השורה הראשונה בכל פסקה כלפי אמצע השורה, הם גדולים במיוחד ומצביעים על החשיבות העצומה שהיא מייחסת למוסכמות החברתיות. נוחות ניכרת תוך כדי שהיא נועלת את עצמה בדפוס שנוצר מתוך משמעת עצמית וכיבוש עצמי. זו אישה נעימה ויעילה ביותר עבור הקריירה של בעלה.

תמונה 11 מראה דקונסטרוקציה וסגנוּן, חוטים שמופסקים בפתאומיות וצורות מוזנחות שאינן קריאות תמיד. כלל תפקודי האני-עור (בית קיבול, מכל, שק, מסננת, מסך) בלתי יעילים. הוא מפצה על כך בעשייה ((doing ובהגעה להישגים.

 

תמונה 10

 

תמונה 11

 

לאני-עור יש גם תיפקוד פיקטוגרמי, ברישום עקבות של תחושות מגע, והוא מתפתח על בסיס של שניוּת. ביולוגית, הרושם הראשון של תמונת המציאות נרשם על העור. חברתית, חברותו של הפרט בקבוצה חברתית נראית על ידי חתכים, צלוק, קעקוע, איפור, סגנון התסרוקת והביגוד, המשמרים סוג של כתיבה קדם-מילולית העשויה מעקבות על העור. חרדה שנוגעת לתיפקוד זה היא שיהיו רישומים בלתי ניתנים למחיקה שנובעים מהסופר-אגו: פריחה, אכזמה… הגירוי של האפידרמיס הופך מבולבל עם גירוי מנטאלי (למשל הפצעים הסימבוליים של בטלהיים ומכונת התופת של קפקא).

אולם האין בנמצא תיפקוד שלילי של האני-עור, אנטי-תיפקוד, שמטרתו הרס עצמי של העור ושל האגו? הדבר קורה כשהאגו הנפשי/פנימי משליך את ישותו הלא מספקת על השכבה החיצונית של העור, כמו באכזמה או פסוריאזיס,  כפי שראינו למעלה. עבור אנזייה, רצינות הנזק לעור מצביעה על הֶקשר כמותי ואיכותי ישיר לפגם באני-עור. הניוון הראשון אצל אנשים עזובים, כנוודים, הוא השחתה או פציעה של העור. השיקום הראשון ששואפים אליו הוא רפוי וסגירה של בקיעים אלה, ליצירת קוהזיה, תחילה גופנית ובהמשך פסיכולוגית.

 

תמונה 12

פתולוגיה של העור – חולה בפסוריאזיס

 

תמונה 13

אלכוהול. השווה לקישוטי הפרסונה למעלה.

 

Nicholas Abraham כתב על המערך הדיאלקטי בין הגרעין לקליפה, בין שכבת ההגנה החיצונית לזו שנמצאת מתחת לה או בפתחיה, בכדי לאסוף מידע (גירויים טובים או רעים) ולסנן חילופים.

כך, המחשבה, מועשרת על ידי האגו, כמו גם בחירה חופשית ושימור עצמי לא נראים עוד כתהליך של הבדלות, כסמיכות ואסוציאציה של גרעינים, אלא כעניין של יחסים בין משטחים, שכבות שהוכנסו זו לתוך רעותה וחיבורים באמצעות שכבות שונות בין הגרעין הפנימי ביותר לשכבה החיצונית של העור. ניתן לפרט דימויים של מספר קרומים (ממברנות): הבצל, פרי האבוקדו, האגוז, התפוז…

בנפש האדם קיימת קונפיגורציה דומה, שיש בה גם הפרדה וגם אינטראקציה בין הלא-מודע והמודע, הזכרון והתפיסה, כמות ואיכות. המשטח, קרום או מחיצה מפרידים ומאחדים בו-זמנית; המחסום, קליפה – מתנגדים, כמו מבנה עבה מדי: קיר קשיח, שריון עם פגמים הן בתפיסה-קבלה והן בחסימות פנימיות עם מעט, או ללא פתחי-מוצא כלל. אלה פוגעים בצמיחת האגו, ביכולת כינון יחסים חיוביים ובתחושה אמיתית של ערך עצמי.

הפרדוכס הוא שהעור הינו גם יציב וגם שביר, חדיר ובלתי-חדיר, שטחי ועמוק, בבואה של הרגשתנו הבריאה והחולה, מפתה ומענה, איבר וראי, עם מעמד ביניים של מעבר כמתווך.

בכתבי היד ניתן על כן לבדוק אילו מבין תיפקודי האני-עור יעילים או פגועים, מה נראה כחסר, פגום, דחוי, לזהות את מנגנוני ההגנה הפועלים ומה יכול לתקן ולתאם נזק שניכר באחד התיפקודים. חלק מהאנשים יחפשו וימצאו פיצוי לחסרים בתיפקודי האני-עור במקצועם או בהצלחה כתוצאה ממעשיהם.

מנקודת ראות גרפולוגית, התגלמות האני-עור מקבלת חיים תחת מבטיהם של הכותב ושל הקורא. סימני הכתב העיקריים הם אלה הבונים את המשטחים והמעטפות של המילה הכתובה.

קו ה"מאגר": שנראה כמכיל אנרגיה רבה, גופנית וגם נפשית. עם הכוח והגמישות האצורים בו הוא נמתח כלפי חוץ ומשופעל על ידי התנועה: סימן לדיאלקטיקה של הפרט/העולם החיצון, הנותנת לו צורה, נפח ומימדים במרחב, עם מעט או הרבה ריתמוס: סימן לתנופה האינטגרטיבית של הסלף. כל זה מראה אני-עור מובנה, המסוגל לעצמאות, אוטונומיה ומימוש עצמי בעולם החיצון ועם אחרים. להיות "אגו" פירושו לחוש יחיד ומיוחד; להיות "בעל אגו" משמעו להיות מסוגל להתכנס אל תוך עצמך. היבטים אלה יכולים להיות מאובחנים באמצעות כתב היד באמצעות הגריד של האני-עור.

עבור אנזייה, המילים של המאבחן מסמלות, מחליפות ויוצרות מחדש קשר של מגע, ללא שיהיה צורך במגע ממשי. המציאות הסימבולית של החילופים משמעותית יותר מאשר המציאות הפיזיקלית. מילים דבורות, ויותר מכך – מילים כתובות פועלות כמעטפת עור, רשת שאנו, כמאבחני כתב-יד, יכולים לטוות. זו יכולת חיובית ומתגמלת מאוד עבורנו ועבור עבודתנו.

 

 

 

ביבליוגרפיה

 

Anzieu, D. (1981). Le Corps de L`Oevre. Gallimard, Paris

 

Anzieu, D. (1985). The Skin Ego. Bordas, Paris. English translation by Chris Turner (1989). Yale University, New York.

 

Anzieu, D. (1991). Une Peau Pour les Pensées. Agsygée, Paris.

 

Blanquefort  d`Anglards, M. (1994). Motivations et Compensations. Chapter 2: Qui Est Motivé? L`Individu ou Moi?

תרגום לאנגלית של הספר יראה אור בקרוב

 

סקירה כללית על עבודתו של אנזייה ניתן למצא גם בעברית:

שאבר, קתרין. (2000).  דידייה אנזיה. תולעת ספרים, תל אביב.