הפרשנות הסטרוקטורלית של כתב היד
יגאל ורדי – 2012
"מתרדמת התבונה נולדות מפלצות" –פרנסיסקו גויה
חלק א': רקע תאורטי
השאלה העומדת לדיון הינה האם התיחום (הדמרקציה) בין שפיות לשיגעון בחשיבה הינה דיכוטומית, של שחור מול לבן, או הינה רצף כמותי? התשובה לשאלה זאת היא שניהם יחד נכונים, לא ולא וכן וכן. שכן, המודל המוצג במחקר זה גורס שהתיחום בין שפיות לשיגעון בחשיבה הינו קונטקסטואלי , כלומר גשטאלטי, בו החלקים בונים ומשפיעים על תמונת השלם ובמקביל, השלם שנבנה על ידי אותם חלקים משפיע עליהם ומשנה אותם. לכן, לפרקים ניווכח לראות שהתיחום בין שפיות לשיגעון הינו רציף וכמותי ולפרקים ניווכח שהוא גם דיכוטומי. בין שתי הגישות הללו החולקות אחת על השנייה, אני אציג את הגישה השלישית על אודות התיחום המבוססת על התפיסה הגשטאלטית- הקונטקסטואלית, אותה אסביר וארחיב בהמשך.
- הנחת העבודה המוצגת במחקר זה הינה ששפיות ושגעון דרים יחד בנפשו של כל אדם. כפי שאמר זאת הפסיכיאטר הנרי איי, הנפש מצויה בדיסולוציה ובאינטגרציה בו זמנית. הקדים להציג גישה זאת המהפכן הגדול של המאה העשרים בשדה הפסיכולוגיה זיגמונד פרויד, כאשר תאר את האפרטוס-הנפשי של האדם כמאופיין בין שני סוגי חשיבה משלימים, חשיבה ראשונית למול חשיבה שניונית. החשיבה הראשונית לטענתו מתאפיינת בחשיבה אי-רציונלית, א-לוגית, סימבולית, דמוית-חלום ושיגעון. לעומתה, החשיבה השניונית מתאפיינת כחשיבה לוגית, רציונלית וריאליסטית. מאוחר יותר, תאר הפסיכולוג הישראלי צבי גיורא את שני תהליכי החשיבה הללו לא כדיכוטומיה ולא כשני סוגים של לוגיקה, אלא כרצף אותו הוא כינה מיקרו-גנזה של החשיבה.
- הנוירולוג יוגלייס ג'קסון תאר, בהשפעת התיאוריה האבולוציונסטית של הרברט ספנסר, את המוח האנושי כבנוי באופן היררכי שכבות שכבות. לטענתו, ברגע שישנה פגיעה באזור העילי של המוח, משתחררים אזורים תחתיים עקב היעלמותה של העכבה והאינהיביציה של האזור העילי שנפגע. לכן, הוא אמר: "מחלות אינן נוצרות – מחלות משתחררות". פרויד הושפע מג'קסון אך טענתו הייתה הפוכה. לדעת פרויד, ערעור של האזור התחתי בנפש האדם (החשיבה הראשונית הא-רציונלית) משבשת את האזור העילי של הנפש, שהוא החשיבה השניונית, הלוגית והריאליסטית. הטענה המוצגת על ידי הינה שנפש האדם, כמו מוח האדם, אינם בנויים רק באופן היררכי אלא מתאפיינים כרשת סבוכה, מפותלת ומורכבת. לכן, הסיבה והמסובב איננו חד כיווני אלא רשתי, מפותל ומורכב. לכן המחלוקת בין ג'קסון לפרויד אינה רלוונטית, כאשר כל אחד צודק בחלקו ואף אחד מהם איננו מתאר את התמונה המלאה מכיוון ששניהם מתארים את האפרטוס המוחי-נפשי באופן מידרגי וזה שגוי. שכן המהפכה בראיית נפש האדם הינה הצגה מחודשת של התמונה באופן רשתי-טופולוגי והיא באה לידי ביטוי בעבודתו החלוצית של הפסיכואנליטקאי ז'אק לאקאן, אשר תאר את נפש האדם כמטאפורה של סרט מואביוס בו פנים וחוץ, למטה ולמעלה מעורבים ומטושטשים. לטענתו של לקאן נפש האדם מתפקדת על פי דינמיקה טופולוגית של רשת סבוכה ולא באופן מידרגי.
- השאלה העומדת לדיון הינה האם יש קשר בין חשיבה לאישיות ובעקבות זאת האם יש קשר בין הפרעות חשיבה לבין הפרעות באישיות? גישה אחת גורסת שאי-אפשר לנתק את החשיבה מן האישיות והקשר הוא הכרחי. לדוגמא, הפסיכיאטר אויגן בלוילר, שתבע את מושג הסכיזופרניה גרס שמחלת הנפש החמורה ביותר מבין ההפרעות הנפשיות, המכונה סכיזופרניה, מתאפיינת במה שהוא כינה ארבעת האיים (4XA) , הפרעה באסוציאציה, הפרעה באפקט, הפרעה ברצון (אמביוולנטיות) והפרעה באוטיזם. כלומר, המחלה הנפשית איננה רק הפרעה בחשיבה אלא מלווה בשסע של כל תפקודי האישיות שהם הרגש, הרצון והתקשורת הבינאישית. ועל אף פי כן, בלוילר טען מנגד שהדיסוציאציה החשיבתית היא החשובה והדומיננטית מבין ארבעת האיים. לכן בגישתו השנייה הוא רמז שכן ישנה אוטונומיה להפרעות החשיבה ללא קשר של האישיות. לכן בלוילר מייצג בו זמנית שתי טענות מנוגדות, האחת הגורסת שיש קשר הכרחי בין חשיבה לאישיות. והשנייה שלחשיבה יש אוטונומיה תפקודית ללא קשר לאישיות.
הגישה הגורסת שאפשרית הפרעת חשיבה מבלי לפגוע באישיות, למשל במחלת הסכיזופרניה, בא לידי ביטוי בשיבוש בצורת החשיבה של האדם גם ברצף וגם בתוכן וזאת מבלי שהאינטליגנציה תשתבש. אמנם האינטליגנציה שייכת לתחום הקוגניטיבי, אך לפנינו אישוש והוכחה של בידול ואוטונומיה בין התפקודים הקוגניטיביים השונים. לכן בהחלט אפשרית הפרעה שכלית מבלי שיהיה שיבוש משמעותי במערך הרצייתי, הרגשי והדיחפי.
אך כגרפולוג אני אנוס לאמץ את הקשר ההכרחי בין האישיות לבין החשיבה. שכן, סימני כתב-יד זהים שותפים בהכרעה הדיאגנוסטית גם הקוגניטיבית וגם הרגשית, גם הקוגניטיבית וגם הטמפרמנטלית (מזג), גם הקוגניטיבית וגם החברתית. לכן כגרפולוג אני מבין שסימנים זהים שותפים באבחנה של תפקודי נפש שונים ולכן המסקנה הינה שיש קשר הדוק בין החשיבה לאישיות ואי אפשר להפריד בין שניהם.
- השאלה הנשאלת היא מה זאת חשיבה? מנקודת מבטו של הפסיכולוג ז'אן פיאז'ה, חשיבה משמעה הסתגלות והסתגלות משמע היחס בין התאמה להטמעה, כלומר אקומודציה מול אסימילציה. אם נרחיב את המודל הביו-פסיכולוגי של פיאז'ה נאמר שאישיות מתפקדת כמו כל אורגניזם ביולוגי כמערכת פתוחה וסגורה בו-זמנית. מצד אחד, היא אמורה להתאים את עצמה לסביבה ולתפקד כמערכת פתוחה. מצד שני, היא אמורה להתאים את הסביבה אליה על פי הזהות וסכמת האישיות שלה. מבחינה קוגניטיבית, התאמה אל החוץ מתאפיין בפעילות חושית- אמפיריציסטית בדלייה של מידע חוץ לתוך האורגניזם. מצד שני, ההטמעה הקוגניטיבית מתאפיינת בעיבוד המידע החיצוני באופן רציונלי על בסיס הסכמות הפנימיות של האישיות. ניתן להוסיף למודל הקיים היבט שחסר והוא התגובה של האורגניזם באמצעות האקטיביזם ההתנהגותי המאפיין את הצד הפרגמטיסטי של ההסתגלות. שכן האישיות מקבלת את הגירויים מבחוץ (אמפיריציזם), מעבדת את הנתונים שנכנסו ומעכלת אותם על פי הזהות הפנימית (רציונליזם), ולאחר מכן ישנו תהליך של קבלת החלטות כדי להגיב לסביבה (פרגמטיזם). לפנינו שלושה סוגי חשיבה המשלימים אחד את השני כמאפיינים את האדם בתור שכזה: האמפריציזים, הרציונליזם והפרגמטיזם.
- כגרפולוגים, כמו כל מאבחן פסיכולוגי, אנו נדרשים יום-יום להציג את הממד הקוגניטיבי של המועמד או הנועץ. אנו נוטים לפרש סימני כתב יד שונים לתפקודים חשיבתיים כדלהלן: חשיבה אובייקטיבית מול סובייקטיבית, חשיבה מופשטת מול קונקרטית, דמיון יצירתי מול חוסר-דמיון, ראייה אסטרטגית מול טקטית, חשיבה אנליטית מול סינתטית, חשיבה מהירה מול איטית, נאיביות ותלישות מול פיקחון וריאליזם וגם יכולת לקבל החלטות.
באשר לחשיבה פתולוגית, אנו אמורים לאפיין הפרעות במודעות ובמודעות העצמית, הפרעות בהתמצאות, הפרעות ברצף החשיבה כגון: בלוקינג, חשיבה מרובת פרטים ללא ראיית המכלול, חשיבה שאין לה יעד ותכלית. כמו כן, אנו אמורים לאבחן הפרעות בצורת החשיבה כגון רפיון אסוציאטיבי, קושי בהפשטה וחשיבת משיק. ולבסוף, אנו אמורים לאבחן באמצעות הגרפולוגיה הפרעות בתוכן החשיבה המאופיינות כדלוזיות, כלומר מחשבות שווא כגון מחשבות שווא של רדיפה, יחס, מגלומניה, קנאה, היפוכונדריה וכו'.
תישאל השאלה הקרדינלית מהם הסימנים הגרפולוגים המאפיינים תפקודי חשיבה נורמליים שהוצגו לעיל לעומת תפקודי חשיבה אבנורמליים. וכפי שפתחנו את הדיון, השאלה הינה האם אפשר יהיה להפריד ולהציג באופן דיכוטומי סימני כתב יד המעידים על חשיבה נורמלית מול סימני כתב יד המעידים על חשיבה אבנורמלית, או שמא מדובר ברצף כמותי? התשובה במחקר זה הינה שהתיחום האבחוני הגרפו-פסיכולוגי איננו דיכוטומי וגם לא כמותי ברצף אלא קונטקסטואלי-גשטאלטי.
נחזור לאימרתו המפורסמת של הנוירולוג י. ג'קסון: "מחלות אינן נוצרות-מחלות משתחררות". הטענה החבויה גורסת, שבכל אחד מאיתנו מצוי השיגעון באופן מעוכב. מרגע שהעכבה מוסרת, אזי השיגעון פורץ. השכיל לכתוב זאת בצורה מרהיבה הצייר פרנסיסקו גויה באחד מציורי הקפריצ'וס שלו: "מתרדמת התבונה נולדות מפלצות". כדי להמחיש זאת הלכה למעשה בתחום החשיבה והפסיכופתולוגיה של החשיבה במקביל, אדגים זאת במספר דוגמאות. ראשית כל, ההנחה הינה שכל אחד מאיתנו שומע קולות ורואה חזיונות. כלומר, כל אחד מאיתנו מצוי בהלוצינציה לטנטית. אך בפועל אנו לא שומעים קולות ולא רואים חזיונות מכיוון שמערכות קורטיקליות גבוהות של קליפת המוח מעכבות בעד אותן שמיעת הקולות. יתר על כן, לכל אחד מאיתנו יש מחשבת-שווא של יחס. שכן, אנו עמוסים באינסוף ייחוסים סיבתיים למול עולם התופעות הניגלה לעינינו. אך בדרך כלל, אנו מיחסים סיבתיות נורמטיבית המקובלת על הקהילה בה אנו חיים או על בסיס ניסיון חיים שצברנו באופן אינדוקטיבי מן הפרט לעבר הכללה. במידה ונייחס למזוזה המצויה על משקוף דלתנו כוח מאגי, לא נאמר שאנחנו במחשבת שווא מכיוון שזה שייך לנורמה התרבותית. כמו כן, במידה ואדם מסוים יצהיר שהוא "מתקשר" ושומע קולות שמכוונים אותו, עדיין לא נאמר שהוא פסיכוטי. אם אכן הוא דובר אמת ואכן הוא שומע קולות, נסביר זאת לא כהלוצינציה שמיעתית אלא על בסיס התפיסה של פיאז'ה בו הוא מציג את הילד המדבר עם עצמו, כמייחס לדיבור העצמי, קול חיצוני. פיאז'ה מסביר זאת כחשיבה אגוצנטריסטית. כך גם רוב המתקשרים אינם שומעים קולות אלא נמצאים באינטרוספקציה עמוקה והדיבור העצמי שלהם נראה להם כדיבור חיצוני ולעיתים אף מרגישים שמדובר בקול זר. מתקשרים אלו מצויים על הגבול בין שפיות לשיגעון. דוגמה נוספת היא מחשבת שווא מגלומנית. הרבה מאיתנו חווים תחושת כל-יכול במינונים שונים והשאלה היא עד כמה אנחנו ביקורתיים ואירוניים לגבי עצמנו, כדי להבין שהאומניפוטנטיות שלנו היא מוגבלת. במידה והמערך הביקורתי מתרופף, המגלומניה הנורמטיבית עוברת טרנספורמציה למגלומניה פסיכוטית.
מכל הנאמר לעיל, אנו מבינים ששפיות ושיגעון דרים יחדיו והשאלה האם יתחולל שבר פסיכוטי תלוי בהקשר הקונפיגורטיבי של יתר כלל התפקודים בינם לבין עצמם. כך זה יתבטא גם באפיונים הגרפולוגיים. לשם כך, נעבור ונכיר בשלב הראשון את האבחון הגרפולוגי על אודות החשיבה הנורמטיבית והפתולוגית כאחד, על בסיס סימנים גרפולוגיים בדידים המכונים בז'ארגון היומיומי 'סימנולוגיה'. לאחר מכן נעבור ונציג תסמונות טיפולוגיות של קבוצת סימנים כתיבתיים אל מול קבוצה של הפרעות חשיבה. התסמונות הטיפולוגיות תלמדנה אותנו לבחון את המעבר מחשיבה נורמטיבית לפתולוגית על פי קנה מידה קונטקסטואלי-גשטאלטי.
- סימני כתב היד על בסיסם אנו מפענחים את פונקציית החשיבה על כל מורכבותה אינם סימנים בדידים אלא אפשר לומר שאנו זקוקים לכל סימני כתב היד בתנועה, בצורה ובארגון. יש הנוטים כיום לחלק את שלושת תמונות הכתב לארבע תמונות ומפרידים את התנועה (לחץ ומהירות) מן הקו. מעבר לתנועה ולקו ישנה הצורה- עיצוב האותיות, וההתארגנות במרחב. אפשר לעבור על שלל הסימנים כשלושים במספר ולאבחן אחד אחד באופן בדיד תוך ניסיון לראות את מגמת הפרשנות הקוגניטיבית הנורמלית והפתולוגית באופן מנוגד. בגלל קוצר המצע אתייחס רק לחלק מן הסימנים בלבד.
א. כתב איטי: מצד אחד זה מאפיין חשיבה איטית, מעוכבת והססנית. מצד שני זה מאפיין חשיבה מבוקרת, רציונלית ושקולה.
ב. כתב מהיר: מצד אחד זה מאפיין חשיבה נמהרת, שטחית והרפתקנית. מצד שני זה מאפיין חשיבה יוזמת, יצירתית ואסוציאציות מהירות.
ג. לחץ חזק: מצד אחד זה מאפיין חשיבה עצורה, נוקשה ומגושמת. מצד שני זה מאפיין חשיבה ריאליסטית "עם שתי רגליים על הקרקע" וחשיבה אמפירית.
ד. לחץ חלש: מצד אחד זה מאפיין תלישות והססנות. מצד שני זה מאפיין חשיבה רוחנית ואידיאליסטית.
ה. קו קמור: מצד אחד זה מאפיין נטייה לחשיבה דעתנית של "יודע-כל". מצד שני זה מאפיין חשיבה מקיפה אשר לוקחת בחשבון את מירב האינפורמציה בטרם קבלת החלטות.
ו. קו קעור: מצד אחד זה מאפיין חשיבה רגשנית, היסטרית וסובייקטיבית. מצד שני זה מאפיין חשיבה שמבוססת גם על הפונקציה הרגשית המהווה השלמה קומפלמנטרית לחשיבת הרציו, בכך שקו הקער משלים את קו הקמר למעגל.
ז. קו ישר: מצד אחד זה מאפיין חשיבה דוגמטית, פרנואידית ונוקשה. מצד שני זה מאפיין חשיבה ריאליסטית, נחושה ואסרטיבית.
ח. קו חוטי: מצד אחד זה מאפיין חשיבה הססנית, תלושה עד כדי חולשה וריפיון אסוציאטיבי, כולל פגיעה בזיכרון. מצד שני זה מאפיין חשיבה אינטואיטיבית ויצירתית.
ט. כתב תקני: מצד אחד זה מאפיין חשיבה קונקרטית ונאיבית. מצד שני זה מאפיין בהירות מושגית, זיכרון גבוה וגישה אנליטית, תוך התבססות על ידע אמפירי מוצק.
י. כתב מפושט: מצד אחד זה מאפיין פישוט חשיבתי עד כדי רדידות והתרוקנות. מצד שני זה מאפיין כושר הפשטה גבוה תוך נטייה לדלות את העיקר מן הטפל.
יא. כתב מועשר: מצד אחד זה מאפיין הצפה של רגשות ודמיון פנטזיונרי, עד כדי טשטוש ראיית המציאות באופן ריאלי. מצד שני זה מאפיין דמיון יצירתי שמוסיף לעובדות המציאות באופן פרודוקטיבי.
יב. גודל אזור אמצעי קטן: מצד אחד זה מאפיין חשיבה שכלתנית, מעוכבת ומנותקת מן המציאות היום יומית. מצד שני זה מאפיין חשיבה שכלתנית אנליטית והגיונית.
יג. גודל אזור אמצעי גדול: מצד אחד זה מאפיין חשיבה אגוצנטרית וינקותית עד כדי שיפוט סובייקטיבי ואידיוסינקרטי. מצד שני זה מאפיין חשיבה ריאליסטית לגבי ענייני דיומא וחושים ערניים.
יד. אזור עילי גבוה: מצד אחד זה מאפיין נטייה לאידאליזציה עד כדי תלישות וחיפוש אחר אידאות פיקס מטאפיזיות. מצד שני זה מלמד על שאיפה אינטלקטואלית גבוה ונטייה לבחון דברים מגבוה.
טו. אזור עילי נמוך: מצד אחד זה מלמד על נטייה להתבסס על חשיבה פרגמטית פשוטה פרי של ניסיון מעשי עכשווי. מצד שני זה מלמד על נטייה לבסס ולנמק החלטות מתוקף עובדות מציאות מוצקות.
טז. זווית כתיבה ימנית: מצד אחד זה מלמד על חשיבה דיסוציאטיבית עם נטייה לחבר מין שאינו ממינו. מצד שני זה מלמד על חשיבה אינטואיטיבית עם נטייה לאינטגרציה רב- תחומית.
יז. זווית כתיבה ישרה: מצד אחד זה מלמד על חשיבה איטית, מעוכבת עם קושי לקבל החלטות. מצד שני זה מלמד על חשיבה רציונלית, אנליטית ומדודה בסגנון של הכל במידה.
יח. זווית כתיבה שמאלית: מצד אחד זה מאפיין חשיבה דוגמטית וחשדנית. מצד שני זה מאפיין חשיבה בררנית וביקורתית.
יט. זווית כתיבה תנודית: מצד אחד זה מאפיין חשיבה דיסוציאטיבית, מבולבלת וסוערת עקב מצבי רוח משתנים. מצד שני זה מלמד על חשיבה תזזיתית ויוצרת בחיפוש אחר מקורות חדשים וחריגה ממסלול קונבנציונלי.
כ. רווח גדול בין אותיות: מצד אחד זה מאפיין שסע חשיבתי עם קושי לחבר זיכרונות, פיסות מידע ואסוציאציות. זה מלמד על נתק חשיבתי המכונה "בלוקינג". מצד שני זה מלמד על חשיבה מהירה עם יכולת לניתוח אנליטי גבוה.
כא.רווח קטן בין אותיות: מצד אחד זה מלמד על חשיבה מעוכבת עם קושי לקבל החלטות. מצד שני זה מאפיין כושר ריכוז גבוה, נטייה לעמקנות ויסודיות בטרם קבלת החלטות.
כב. רווח גדול בין מילים: מצד אחד זה מאפיין נתק דיסוציאטיבי עם קושי לחבר בין מושגים ושיבוש הזיכרון. מצד שני זה מלמד על חשיבה מושגית מפותחת עם יכולת לאנליזה גבוה באבחנה בין עובדה אחת לשנייה בהתבוננות במציאות.
כג. רווח קטן בין מילים: מצד אחד זה מאפיין חשיבה אימפולסיבית תוך ערבוב מושגי במצבי מאניה, או לסירוגין חוסר הפרדה בין עיקר לטפל במסגרת חשיבה כפייתית. מצד שני זה מאפיין "זרם-תודעה" אינטגרטיבי עקב עומס של רעיונות ומחשבות.
- לאחר שהצגנו את הפרשנות הבדידה והאטומיסטית של כל סימן בנפרד ונוכחנו שמצד אחד טמון מידע חשוב ורלוונטי ומצד שני אי אפשר להכריע באשר לפרשנות הנורמלית או אבנורמלית, כאשר הסימן מתואר כסימן בודד. תמיד יש לבחון את המורפוגנזה (מורפו: צורה, גנזה: התהוות)- כלומר, את מיקומו של כל סימן בהקשר ההתהוות שלו. כלומר, יש לבחון כל סימן בהקשר לסינדרום בו הוא מופיע. היות וניתן לתאר ריבוי גדול של סינדרומים אפשריים אנו נדרשים מתודולוגית להציג סינדרומים הומוגניים המבוססים על טיפולוגיה גרפו-פסיכולוגית. אני בוחר לאמץ את הטיפולוגיה שהוצגה על ידי הגרפולוג ישראל אודם, המכונה "תורת הפוטנציות". כשמה כן היא- פוטנציה. כלומר, מדובר בטיפוס המבוסס ברובו על אמפיריקה של כתבי יד שונים ובחלקו על הסבר תיאורטי על אודות קואורדינציה גרפודינמית. כלומר, הנחת העבודה הינה שכל טיפוס כתיבתי (כל פוטנציה) מייצג קואורדינציה כתיבתית הרמונית עם הגיון פנימי משלה. אך טיפולוגיה כתיבתית זאת מתקיימת כפוטנציה כלומר כאפשרות, כאשר בפועל כתבי היד של כולנו הן תרכובות של אותן פוטנציות כלומר כתבים הטרוגניים.
- בטרם נעבור ונציג את הטיפולוגיה הפוטנציאלית של אודם בהקשרה לחשיבה הנורמלית והפתולוגית כאחד, אציג מודל חדש ורדיקלי על אודות הקלסיפיקציה הפסיכיאטרית. מודל זה נבנה על ידי במהלך שנים רבות בעקבות מחקר השוואתי בין הפרעות נפשיות שונות לבין הגרפולוגיה. הגעתי למסקנה ששלושת הקבוצות של ההפרעות הנפשיות – הפרעות האישיות, הנוירוזות והפסיכוזות, ניתן לבסס אותן רק על הטיפולוגיה הפוטנציאלית אותה הציג אודם בספרו כתב יד ואישיות ולאחר מכן פיתח את התאוריה ביתר ספריו. למעשה חבויה טענה בסיסית יותר הגורסת שהטיפולוגיה שהציג אודם מייצגת למעשה תשע הפרעות אישיות מבלי שאודם היה מודע לכך. התרכובות הנוצרות בכל אדם ואדם, כפי שזה בא לידי ביטוי בכתב היד, גוררת לתוצרים קליניים של הפרעות אישיות ו\או נירוזות, ו\או פסיכוזות. מקובל כיום לחשוב שאדם מסוים יכול להתאפיין כבעל מבנה אישיותי נוירוטי ופסיכוטי יחדיו. יתר על כן, תיתכן אישיות פסיכוטית עם תוצר קליני סימפטומטי נוירוטי ולהיפך- אישיות נוירוטית עם תוצר קליני פסיכוטי. השאלה הכיצד יכול לקרות פרדוקס שכזה? התשובה לכך מבוססת שוב על המבנה הקונטקסטואלי של האישיות. די בכך שאישיות פסיכוטית מצויה בעכבה כדי שהתוצר ההתנהגותי יהיה נוירוטי. לעומת זאת, די בכך שאישיות נוירוטית ללא עכבות תפיק תוצרים קליניים פסיכוטיים.
כלומר, בניגוד לאבחנה המקובלת בפסיכיאטריה, המציבה תיחום ברור בין שלושת קבוצות הפרעות הנפש: הפרעות האישיות, הנוירוזות והפסיכוזות, הרי שהמודל המוצג במחקר זה גורס שתרכובות שונות של הפרעות אישיות, המתאפיינות בתסמונות של תשעת הטיפוסים על-פי אודם, גוררים לתוצרים נוירוטיים ו\או פסיכוטיים במשולב. לכן המודל החדש שאני מציג גורס שהפרעות האישיות הן אבני היסוד של כל הפסיכיאטריה ותרכובות של הפרעות אישיות אלו יוצרים תוצרים קליניים נוירוטיים ופסיכוטיים. על מנת להוכיח ולאפיין טענה זו, נתחיל קודם כל בהצגת הטיפוסים הטהורים וההומגניים תוך הצגת הקשר לחשיבה הנורמלית והפתולוגית המשולב.
תשעת הטיפוסים (א' עד ט') המוגדרים בשמות הבאים: הנירפה, האינטגרטיבי, האימפולסיבי, הרציונלי, האוטיסטי, הנרקיסיסטי, הרפורמטורי, האיובי-זאבי והאנארכי-יצרי, מייצגים תשע הפרעות אישיות כדלהלן: הנירפה הוא הפרעת האישיות הסכיצוטיפאלית או הסיעודית (האינדולנטית), האינטגרטיבי הוא הפרעת האישיות הציקלותימית הרכה, האימפולסיבי הוא הפרעת האישיות האימפולסיבית או האישיות הציקלותימית המאני-דפרסיבית, הרציונלי הוא הפרעת האישיות ההימנעותית, האוטיסטי הוא הפרעת האישיות הסכיזואידית, הנרקיסיסטי הוא הפרעת האישיות הנרקיסיסטית, הרפורמטורי הוא הפרעת האישיות הכפייתית, האיובי-זאבי הוא הפרעת האישיות הגבולית (בורדרליין) והאנארכי-יצרי הוא הפרעת האישיות ההיסטריונית.
ניתן לדרג את הפרעות האישיות לשלוש דרגות מן המצב הנורמלי יותר, עבור למצב יותר נוירוטי וכלה במגמה פסיכוטית. טיפוסי ב' ד' ז' (אינטגרטיבי, רציונלי ורפורמטורי) מייצגים ארגון תפקודי של האישיות בצורה גבוהה לטובה. טיפוסי ג' ט' ו' (אימפולסיבי, אנארכי-יצרי ונרקיסיסטי) מייצגים מצב נוירוטי ולעיתים גבולי – פסיכוטי. טיפוסי א' ה' ח' (הנירפה, האוטיסטי והאיובי-זאבי) מייצגים מגמה פוטנציאלית לפסיכוזה וסוגי סכיזופרניה שונים. הבה ונתאר כל טיפוס בנפרד מן ההיבט הקוגניטיבי הן בהיבט הנורמלי והן בהיבט הפתולוגי.
- טיפוס א'- הנירפה: צורת החשיבה שלו איטית, חולמנית והזויה. הוא איננו מרוכז ולכן יש נטייה לריפיון אסוציאטיבי. אין ראיה מערכתית אלא דבר נכנס בתוך דבר מבחינת ראיית עובדות המציאות. יש ירידה בזיכרון. הוא מרוכז בחשיבה עכשווית באופן מפוזר וחולמני ובמקביל מקבל החלטות בהססנות רבה.
טיפוס ב'- האינטגרטיבי: צורת החשיבה שלו מהירה, מרוכזת, ריאליסטית ופרקטית. הוא בעל דימיון יזמי ויצירתי ממוקד מטרה כלומר פרגמטי. יש בו ראייה מערכתית ויחד עם זאת הוא נוטה להתרכז בטקטיקה היום יומית תוך ירידה לפרטים הקטנים. משלב את ארבעת התפקודים: החשיבה, ההרגשה, החישה והאינטואיציה באופן אינטגרטיבי.
טיפוס ג'- האימפולסיבי: צורת החשיבה שלו זריזה ונמהרת כאשר הוא נוטה לחשיבה אינטואיטיבית באופן בולט. הוא יזמי ויצירתי עם נטייה להברקות. נוטה לחדשנות באופן בומבסטי. אך לא תמיד מבוקר, שקול וריאליסטי לפי מגבלות המציאות. הוא פחות אנליטי. השיפוט שלו האינטואיטיבי מבוסס על ראיית העיקר והטפל והסקת מסקנות מהירות מדי ממעט אינפורמציה.
טיפוס ד'- הרציונלי: צורת החשיבה שלו מבוקרת ושקולה, שכלתנית, אנליטית והגיונית מאוד. יש בו ראייה מערכתית עם נטייה לשיפוט אובייקטיבי, מאוזן ושקול. צורת החשיבה שלו מבוססת על רציו-חישה, מעט הרגשה והימנעות ובקרה מכל אינטואיציה. צורת החשיבה שלו אינדוקטיבית מן הפרט אל הכלל. הוא ריאליסטי, חקרני, עמקני ומקבל החלטות במקסימום של מידע כדי למנוע שגיאות.
טיפוס ה'- האוטיסטי: צורת החשיבה שלו איטית, נוקשה ומעוכבת. הוא תלוש מן היום יום ונוטה לחשיבה רוחנית, אידיאליסטית ואוטופית. דבר זה גורר לתפיסת עולם נאיבית ותלושה מן היום יום. מתקשה לקבל החלטות בגלל עכבות פנימיות. נצמד באופן נוקשה ודוגמטי לאידאות-פיקס ומתקשה להפריך את עמדותיו על בסיס עובדות המציאות. הוא מתכחש לעובדות לטובת היצמדות לדעות סובייקטיביות ודוגמטיות. קשה לו לבצע אינטגרציה בין עובדות, דבר הגורר לדיסוציאציה של שסע חשיבתי פנימי.
טיפוס ו'- הנרקיסיסטי: חושב בצורה איטית וחולמנית. שקוע בדמיונות סרק. מתקשה לקבל החלטות. נוטה לעוות את עובדות המציאות על בסיס תפיסת עולם רגשית ואידיאליסטית מעולמו הסובייקטיבי והינקותי. לכן תפיסת העולם שלו נאיבית והוא יותר מאזין לעצמו מאשר לעיקרון המציאות. איננו חריף שכל ואיננו ביקורתי, אלא נוטה לראות את המציאות בצורה אידיאליסטית על פי נקודת מבט של עולמו האישי והסובייקטיבי.
טיפוס ז'- הרפורמטורי: צורת החשיבה שלו מבוקרת, ריאליסטית והוא חותר למקסימום של וודאות גם במחיר של דוגמטיות. איננו סובל לנחש באופן ספקולטיבי אלא הוא נוטה להתבסס על מקסימום של עובדות המציאות באופן אולטרא-ריאליסטי. איננו סובלת עמימות או אי וודאות אלא מחפש להתבסס על עובדות בסגנון של שחור מול לבן. לכן חשיבתו קונקרטית ופחות מופשטת. בוחן את המציאות בפרספקטיבה טקטית ולא אסטרטגית, תוך ירידה לפרטים הקטנים.
טיפוס ח'- האיובי-זאבי: צורת החשיבה שלו קופצנית, דיסוציאטיבית ולא מרוכזת. הוא חש שסע פנימי הגורם לשסע בראיית המציאות. לכן הוא מתקשה לקשר באופן סיבתי בין עובדה אחת לשנייה, דבר הגורם לתחושה של חרדה ופחד מכיוון שתופעות המציאות אינן משוזרות באופן הומוגני. נוטה לדעתנות פסקנית ופנטית ללא ביסוס אנליטי, אלא על בסיס תחושות פנימיות ורצון להיות וודאי כדי למנוע הססנות וחולשה. לכן הוא נוטה לחשיבה מבולבלת, פסקנית, דעתנית, מבוססת על עובדות המציאות אך באופן משוסע ולכן עם הרבה טעויות בשיפוט המציאות.
טיפוס ט'- האנארכי-יצרי: צורת החשיבה שלו סובייקטיבית ורגשנית מתוך השפעה של העולם הרגשי, היצרי והסובייקטיבי. יש נטייה לחשוב באופן ריאליסטי על פי ניסיון חיי היום יום. החשיבה יותר קונקרטית ופרקטית לתווך קצר, ללא כושר הפשטה גבוה. השיפוט סובייקטיבי ולא מערכתי ולכן אין גישה פרספקטיבית מספיק בוגרת כלפי המציאות. מקבל החלטות על בסיס צרכים של כאן ועכשיו, מתוך שיפוט סובייקטיבי ופרי של ניסיון יום יומי.
- לאחר שפרשנו את תשעת הטיפוסים בהקשר הקוגניטיבי, אנו אמורים לפענח כתבי יד של אנשים "אמיתיים" המתאפיינים כתשלובת וכתרכובת של תתי-טיפוסים בכל כתב וכתב, כלומר בכל אדם ואדם. אין עדיין תיאוריה כמותית ואובייקטיבית שתקנה לנו סרגל מדידה כדי להבין את אותה תשלובת חידתית שמאפיינת כל אדם ואדם, אשר גוררת תוצרים התנהגותיים וקליניים לעיתים נורמליים ולעיתים פתולוגיים- הפרעות אישיות, נוירוזות ופסיכוזות במינונים שונים. לכן, כאשר הגרפולוג בוחן את כתב היד, עליו להסתמך על שלושת נקודות המבט: על הסימן הבדיד ופרשנותו האפשרית, כפי שזה הוצג לעיל, על הסימנים המאפיינים את הטיפוסים השונים (א'-ט') ולבסוף לבצע את האינטגרציה החשובה ביותר בין שתי נקודות מבט אלו, בין נקודת המבט האטומיסטית-לוקאלית (סימנולוגיה) לבין נקודת המבט ההוליסטית (טיפולוגיה). האינטגרציה מתבצעת באמצעות חשיבה פסיכודינמית על בסיס אסכולות שונות ומשלימות החל מפרויד (מנגנוני הגנה), המשך באדלר (עיקרון הפיצוי), יונג (ארבעת תפקודי הנפש), מלאני קליין, קוהוט, מאסלו, לאינג וכו'. רק חשיבה פרשנית פסיכודינמית המושתתת על הבנת הפסיכודינמיקה של כל טיפוס בנפרד (א'-ט') היא המאפשרת את ההבנה האינטגרטיבית של האדם ואת היכולת להגיע לפרשנות מדויקת יותר באשר להכרעה על אודות חשיבה נורמלי ו\או פתולוגית.
- כאשר אנו נחשפים גם לסימנים הגרפולוגים הבדידים – האטומיסטיים, למול התסמונות החלקיות של תתי-הטיפוסים, אנו נדרשים לבצע אינטגרציה בין שתי נקודות המבט הללו. הגישה הפסיכודינמית-מערכתית גורסת שכל אדם מתאפיין כאישיות-קולאז'ית כלומר כפסיפס של תתי-טיפוסים, כלומר כפסיפס של סגנונות חשיבה שונים. אך במאבק הקונפליקטואלי בין תתי-הטיפוסים הללו המצויים בכל אחד מאתנו, נוצר תהליך של ניפוי בין עיקר לטפל, בין הדומיננטי לרצסיבי. בשפת תורת הגשטאלט נאמר שנוצר ניפוי בין דמות לרקע, כאשר טיפוס אחד משתלט והופך להיות דומיננטי כאשר יתר תתי הטיפוסים נלווים אליו ומשלימים אותו מאחורה. כלומר הפסיכודינמיקה מבוססת על הבנת אותה תשלובת של דמות ורקע בסגנונות החשיבה השונים שחוברים בכל אדם באופן ייחודי.
- מעניין לחבר בין שתי טענות שהוצגו במאמר לכלל מטריצה משותפת. מצד אחד, תיארתי בתחילת המאמר שהאדם מתאפיין בו זמנית בשלושה סוגי חשיבה: החשיבה החושית-אמפירית, החשיבה השכלתנית-רציונלית והחשיבה המעשית-פרגמטית. לכל אדם יש נקודות חוזק וחולשה ביחס לשלושת צורות החשיבה וביחס לאופן האינטגרציה ביניהן. בהמשך המאמר הצגתי את ההיררכיה של מעבר מחשיבה ריאליסטית המתחשבת "בעקרון המציאות" ולכן היא נורמטיבית, לבין רגרסיה בשני שלבים, האחד רגרסיה לעבר חשיבה אגוצנטרית וסובייקטיבית ולבסוף רגרסיה חמורה יותר המשבשת את הבנת עקרון המציאות לעבר חשיבה שסועה. אם נחבר את שני הוקטורים הללו נקבל את התוצאה הבאה:
א. חשיבה ריאליסטית, אמפירית: הטיפוס האינטגרטיבי.
חשיבה ריאליסטית, רציונלית: הטיפוס הרציונלי.
חשיבה ריאליסטית, פרגמטית: הטיפוס הרפורמטורי
ב. חשיבה אגוצנטרית, אמפירית: הטיפוס האימפולסיבי.
חשיבה אגוצנטרית, רציונלית: הטיפוס הנרקיסיסטי.
חשיבה אגוצנטרית, פרגמטית: הטיפוס האנארכי-יצרי.
ג. חשיבה שסועה, אמפירית: הטיפוס הנירפה.
חשיבה שסועה, רציונלית: הטיפוס האוטיסטי.
חשיבה שסועה, פרגמטית: הטיפוס האיובי-זאבי.
- השאלה הנשאלת מהי ההוכחה או ההמחשה שאכן שפיות ושגעון דרים יחד. אנו רגילים לתאר טיפוס פסיכולוגי כאשכול של תכונות המתפקד באופן קוהרנטי ופונקציונלי. אך אני מוסיף גישה חדשה הגורסת שמשלל התכונות המאפיינות את נפש האדם, ברגע שתכונה אחת משתלטת על שאר התכונות והופכת להיות דומיננטית יתר התכונות מתארגנות על פיה ואז נוצר טיפוס פסיכולוגי שהמהות שלו זאת התכונה הדומיננטית. את הטיפוסים א'-ט' ובמקביל את הפרעות האישיות אפשר לתאר כאשכול של תכונות, בה כל טיפוס מתארגן סביב תכונה דומיננטית.
כשאנו בוחנים את האישיות כמערכת ביו-פסיכולוגית אשר מצד אחד יש קלט של גירויים ומן הצד השני יש פלט של תגובות ובתוך האישיות יש עיבוד מידע. עיבוד המידע נעשה באופן רב שלבי החל מקליטת המציאות באמצעות החושים, עבור לקטגוריזצית המידע לקבוצות, ביצוע אינטגרציה בין המידע ולבסוף קבלת החלטות לקראת הפלט של התגובה. אפשר להראות שטיפוס א' – הרפיוני מייצג את הקלט החושי של לוח חלק, הטיפוס האוטיסטי מייצג דוגמות אפריוריות בעיבוד המציאות בשלב הראשון. טיפוס ו' מקנה דמיון מעולם פנימי למידע שנקלט מן החוץ, טיפוס ח' ו-ט' מייצגים עיבוד מידע מבולבל וטרום ארגוני, טיפוס ג' מייצג ניסוי וטעייה בבדיקת המציאות ולבסוף טיפוס ד' מכניס ארגון וסדר בעיבוד המידע לקראת ההוצאה לפועל הפרגמטי של טיפוס ב'. לפנינו הצגה של תפקודי אישיות המעבדים את המידע הנקלט מן החוץ לעבר תגובה חיצונית כאשר כל תפקוד מייצג טיפוס. זאת הראייה שטיפוסים לכאורה פרובלמטיים הם הכרחיים בשלבי עיבוד המידע ולכן שגעון ושפיות דרים יחד כהכרח של מכלול תפקוד המערכת הנפשית.
- על מנת להמחיש את הפסיכודינמיקה המערכתית על בסיס האבחון הגרפולוגי, אציג באופן תמציתי את הגישה הבאה. החשיבה האנושית מתחלקת לשלוש קטגוריות: הריאליסטית, האגוצנטרית והשסועה. טיפוסים ד',ב',ז' מתאפיינים בחשיבה ריאליסטית. הטיפוס האינטגרטיבי מתאפיין בחשיבה ריאליסטית-פרגמטית, הטיפוס הרציונלי מתאפיין בחשיבה שכלתנית ממוקדת מטרה והטיפוס הרפורמטורי מתאפיין בחשיבה ריאליסטית-דוגמטית.
טיפוסים ג',ט',ו' מתאפיינים בחשיבה יותר פטולוגית המכונה אגוצנטרית. הטיפוס האימפולסיבי מתאפיין בחשיבה אינטואיטיבית ויזמית "שנובעת ממנו" באופן אינטרוספקטיבי. הטיפוס האנרכי-יצרי מתאפיין בחשיבה חושית-ריאליסטית-סוביקטיבית. חשיבתו מושפעת מעוצמת היצרים והרגשות. הטיפוס הנרקיסיסטי מתאפיין בחשיבה סוביקטיבית, אגוצנטרית ורגשית.
טיפוסים ה',ח',א' מתאפיינים בחשיבה שסועה. הטיפוס האוטיסטי מתאפיין בשסע סכיזואידי של חשיבת-בלוקינג. הטיפוס האיובי-זאבי מתאפיין בשסע דיסוציאטיבי עקב שסע זהותי. הטיפוס הנירפה מתאפיין בחשיבה שסועה עקב רפיון אסוציאטיבי.
כלומר תשעת הטיפוסים הכתיבתיים, שהם תשעת הפוטנציות, המייצגים תשע הפרעות אישיות מייצגים חלוקה היררכית של שלוש רמות. הרמה הגבוה הריאליסטית מייצגת מצב בו האדם מבחין בעיקרון המציאות. הרמה השנייה מייצגת רגרסיה לעבר חשיבה אגוצנטרית וסוביקטיבית שמשבשת את אבחנת המציאות. הרמה השלישית מייצגת רגרסיה קיצונית לעבר מצב פסיכוטי של שיבוש באבחנת המציאות.
בכל אחד ואחד מאיתנו יש תשלובות בין החשיבה הריאליסטית, האגוצנטרית והשסועה. למשל אפשר להבחין באופן כוללני ותמציתי בכתב יד של פלוני שהתנועה שלו היא אימפולסיבית (טיפוס ג'), עיצוב האותיות מייצג פוטנציה אינטגרטיבית (טיפוס ב') וארגון הכתיבה מייצג את הטיפוס הרציונלי (טיפוס ד'). לפנינו תשלובת של חשיבה אסטרטגית ומערכתית בארגון, חשיבה מאנית-יזמית ויצירתית בתנועה וחשיבה ריאליסטית-פרגמטית בעיצוב צורות על הכתב. על הגרפולוג לבצע אינטגרציה מושגית בתאור שלושת סוגי החשיבה הללו ולהראות את הפסיכודינמיקה המערכתית בניהם. שכן לפרקים החשיבה המאנית משסעת את החשיבה האסטרטגית, ולפרקים החשיבה האסטרטגית מעכבת ומאזנת את החשיבה המאנית. הניגוד החריף בין טיפוס ג' לטיפוס ד' מקבל איזון באמצעות הטיפוס האינטגרטיבי המצוי בצורה.
על מנת להמחיש גישה פסיכודינמית חדשנית זאת עלינו לעבור להצגת דוגמאות אשר על בסיסן נוכל להמחיש את המודל הזה הלכה למעשה מן הפרקטיקה לעבר התיאוריה, רק באמצעות ריבוי של דוגמאות. באופן מטאפורי ניתן להמחיש זאת במעבר מהבנת היסודות הכימיים בטבלת-מנדלייב, לעבר יצירת מולקולות ומקרו-מולקולות בין היסודות הללו. המולקולות הן תמיד שלם שהוא יותר מסכום חלקיו. בגרפולוגיה היסודות האלמנטריים הם טיפוסי האישיות (א'-ט') המייצגים תשע הפרעות אישיות בפסיכיאטריה. כל היתר זה תוצרים של תרכובות המניבים פנומנולוגיה קלינית, נוירוטית ופסיכוטית במשולב.
את זאת אדגים בחלק השני של המאמר על בסיס הצגת דוגמאות קונקרטיות של כתבי יד שונים ופרשנותן.
יגאל ורדי – 2012