הנפש המסוכסכת הניגודים בנפש האדם וביטויים באבחון הגרפולוגי
חלק א': הנפש המסוכסכת
קונטרדיקציות בנפש האדם
נפש האדם בנויה מניגודים, מקונטרדיקציות. קונטרדיקציה משמע ניגוד וסתירה. נפש האדם מתאפיינת בסכסוך תמידי בין יצרים המשוועים להתממש ללא רסן, לבין חינוך למצפון ואחריות, בין רגשי נחיתות, לבין תגובות היפוך לעבר רצון לעוצמה, בין פחדים המשתקים מקבלת החלטות לבין פיצוי לעבר התנהגות ואומץ לב מוגזם.
הגרפולוג ישראל אודם מציין את ההבדל בין "מתח למתיחות". מתח גופני ונפשי מתאפיין בעוררות בעוצמות שונות. לעומת זאת, מתיחות מתאפיינת בפער בין הפלוס למינוס בין המגמות הנפשיות השונות. המתיחות המתאפיינת בפער מציק של קונטרדיקציות אשר משסעות את נפשו של האדם מבפנים. נפש האדם משולה לעשרות סוסים המובילים עגלה. מן ההכרח שיהיה תאום (קואורדינציה) בין הסוסים השונים, על מנת לאפשר להוביל את "עגלת החיים" של האדם במסלול חיים יציב.
כגרפולוגים אנו נתקלים בקונטרדיקציות כתיבתיות שונות ומגוונות, ולכן בתהליך כתיבת האבחון הגרפולוגי, אנו נאלצים לכתוב "מצד אחד… ומצד שני…" או לסירוגין לרשום: "קיים פער בין… לבין…". הלקוח הנעזר באבחון הגרפולוגי דורש מן הגרפולוג, ובצדק, להכריע בין הקונטרדיקציות השונות, על מנת להבין מי גובר על מי וכיצד זה בא לידי ביטוי בהסתגלות התפקודית של המועמד במישורים חברתיים, מקצועיים, אינטלקטואליים, מוסריים וכו'. הגרפולוג נדרש למצוא את הסינתזה בין הניגודים, אך לא בצורה מאולצת או מלאכותית, אלא לחשוף את הסינתזה הטבעית הקיימת בנפשו של האדם אותו הוא בוחן. מגמה זאת, למצוא סינתזה בין הניגודים באישיות האדם, עשויה לסייע לגרפולוג לא להשתעבד למה שמכונה "אפקט ההילה". שכן, לעיתים הגרפולוג נסחף אחר אבחון שלילי אודות נקודות התורפה של המועמד, באישיותו וביכולותיו, והוא נוהג בעיוורון ביחס לחוזקות שלו. כך גם להפך, לעיתים הגרפולוג משתעבד לאפקט הילה החיובי באבחון אישיותו של המועמד, ואיננו שם לב לנקודות התורפה שלו. מן הראוי תמיד לראות את שני הצדדים, גם כאשר הם מצויים בפרופורציה לא סימטרית.
דוגמאות לקונטרדיקציות כתיבתיות
אציג שתי דוגמאות מינימליסטיות בקונטרדיקציות הכתיבתיות שהגרפולוג נחשף אליהן, ובעקבות כך, מתקשה לקבל החלטה אבחונית גרפו-פסיכולוגית.
א. זווית ימנית המייצגת מוחצנות חברתית, לעומת צורה גיאומטרית של אות אליפטית עומדת, המייצגת זיקה לאינדיבידואליזם על חשבון החברה. הגרפולוג שואל את עצמו, האם השילוב הזה מיילד פרשנות של אדם חברותי או של אדם הנמנע ונסוג למול הקשר הבינאישי. הדילמה פתוחה
ב. כתב יד עם אזור אמצעי גדול המייצג רגש חם ואהבה נרקיסיסטית של נתינה וצורך בקבלה במשולב, לעומת ריחוק גדול בין מילים ובין שורות המייצגים מגמה סכיזואידית של חשדנות וריחוק חברתי. תישאל השאלה, כיצד נדרש הגרפולוג להכריע בין שתי מגמות מנוגדות אלו?
על מנת להתמודד עם הסוגיה הגרפולוגית באשר לפרשנות בין הקונטרדיקציות הכתיבתיות השונות, אנו נדרשים לנסות לבנות תיאוריה רחבה ומקיפה אודות תורת הניגודים הנפשיים.
הפילוסוף הפרה-סוקרטי הרקליטוס טען שהיקום בנוי מהרמוניה של ניגודים. הוא הדגיש את קיומם של ניגודים משלימים. במקביל, הסוציולוג גאורג זימל טען שאין חברה הרמונית, אלא חברה מתאפיינת תמיד בקונפליקט. כך גם לגבי חיי הנפש. ניתן לאפיין את הנפש במושג החדש, אותו אני מכנה כאישיות אוקסימורונית שמשמעותה קיומם של רכיבים נפשיים הסותרים זה את זה. במאמר זה אנסה להציג בצורה רחבה ומעמיקה את הדיון אודות ניגודי הנפש המאפיינים את האדם ובמקביל להראות את הביטוי שלהם בסימני כתב היד ובאבחון הגרפולוגי בהתאם.
חלק ב': עקרון הפיצוי הנפשי
ארבעה סוגים של ניגודים בנפש האדם
ניתן להציג ארבעה סוגים של ניגודים נפשיים:
האחד: ניגוד הומוגני המתאפיין כניגוד קומפלמנטרי, כלומר משלים.
השני: ניגוד הטרוגני המתאפיין כניגוד לא תואם היוצר קונפליקט נוירוטי בין המגמות השונות.
השלישי: ניגוד הטרוגני היוצר שסע פסיכוטי בין הניגודים הנפשיים. כי אז כל ניגוד מתפקד נפשית בצורה אוטונומית, ללא אינטראקציה עם הניגוד השני (הפסיכולוג קורט לוין טען שברגע שקונפליקט נפשי לא ניתן לגישור, נוצר מצב שאותו הוא מכנה "עזיבת המערכת", משמע שסע של החלקים בינם לבין עצמם בתוך אותו שלם אישיותי.
הרביעי: ניתן להציג מצבים נפשיים שבהם אין ניגוד בכלל, אלא המערכת הנפשית מתפקדת במגמה אחת בלבד. מגמה זאת מתוארת על ידי הגרפולוגית תאה לוינסון, בהצגת כתבי-יד המצויים או בכפיתה קיצונית או בשחרור קיצוני, בלי אינטראקציה מאזנת בין הכפיתה לשחרור. היא מציגה בספרה תרשים סטטיסטי של סימני כתב היד המציגים דיאגרמה של כפיתה מול דיאגרמה של שחרור, ללא איזון ביניהם.
עקרון הפיצוי הנפשי
הפסיכואנליטיקאי אלפרד אדלר ביסס את התיאוריה הפסיכולוגית שלו על עקרון הפיצוי, בהצגת הניגוד הקומפלמנטרי המשלים הנוצר בנפש האדם, בין רגשי נחיתות לבין רגשי פיצוי, לעבר תחושת עליונות. דיון גרפולוגי רחב המציג את הפסיכודינמיקה של תורת הפיצוי על פי אדלר, הוצג על ידי הגרפולוג ישראל אודם בספרו חוויה וסמליות בכתב-היד (הוצאת פוטנציאל, 1985). בתחילת הספר אודם כותב את המטאפורה הבאה: "לכל המבקש לשפר את אישיותו, ראה מידותך ותקן: הפרזת? – הפחת! קיפחת? – אזן!". בספר זה מציג אודם את עקרון הפיצוי הנפשי על פי אדלר בהיבטים גרפולוגיים מרובים: סגנון צורני כפיצוי, רווח שסעני כנחיתות, ציפוף כנחיתות, קצרות כנחיתות, התארכות כפיצוי, צרות כנחיתות, רחבות כפיצוי וכו'. כל אלו מוצגים בניגוד הקומפלמנטרי המשלים בין נחיתות לבין פיצוי, כפי שזה בא לידי ביטוי באופן כתיבתי ובמקביל בפרשנות הפסיכולוגית.
יצירת אסטרטגיות חיים כפיצוי על טראומה נפשית
בהמשך לתיאוריה של אדלר, הפסיכולוגית הישראלית ד"ר נירה כפיר, פיתחה תיאוריה המכונה "אסטרטגיות חיים" וזה מוצג בספרה: אסטרטגיות חיים-טיפולוגיה (הוצאת מכון מעגלים, 2009). בהמשך לחשיבתו של אדלר, כפיר מציגה את התזה אודות הפסיכודינמיקה בה האדם מתאפיין "בפצע נפשי", כלומר בחבלה או בטראומה מן העבר, והוא עושה כל מאמץ כדי לא לאפשר לחזור שוב לאותה חוויה כואבת. לשם כך, כאדם בונה, באופן לא מודע, אסטרטגיה נפשית העומדת בניגוד לתוכן הטראומה. כפיר מציגה ארבעה טיפוסי אישיות המייצגים את עקרון הפיצוי האדלריאני: הטיפוס הנחמד (The Pleaser), יוצר לעצמו אסטרטגית חיים של נחמדות יתר כלפי חוץ, כפיצוי לתחושת דחייה בעברו; הטיפוס השולט (The Controller), יוצר לעצמו אסטרטגית חיים של שליטה, כפיצוי על תחושת חוסר אונים בעברו; הטיפוס הנמנע (The Avoider), יוצר לעצמו אסטרטגית חיים של הימנעות, כפיצוי לתחושת נשלטות בעברו; הטיפוס העליון (The Superior), יוצר לעצמו אסטרטגית חיים של עליונות והתעסקות במשמעות חיים, כפיצוי לתחושת חוסר משמעות בעברו.
הגרפולוג האמריקאי פליקס קליין כתב מאמר גרפולוגי המציג את התסמונת הכתיבתית של ארבעה טיפוסי אישיות אלו, שהציגה כפיר. קליין מדגיש את התסמונת הכתיבתית רק מימד אחד והוא מימד הפיצוי של בניית אסטרטגית חיים חדשה. אני חולק עליו בטענה שיש להציג בכתב-היד בו-זמנית, גם את הפצע, הטראומה והחבלה הנפשית, ובמקביל את הפיצוי של בניית אסטרטגיה נפשית חדשה. הקונטרדיקציה הנפשית מתאפיינת בכפילות של פצע נפשי מול פיצוי נפשי. אציג טענה זאת במתן רמיזה של קורלציה לטיפולוגיה של אודם (א-ט). כתב-יד המייצג נחמדות יתר, חייב להתאפיין כתיבתית גם בתחושת דחייה (טיפוס ו'); כתב-יד המייצג נטייה לשליטה, חייב להתאפיין כתיבתית גם בתחושת חוסר האונים (טיפוס ח'); כתב-יד המייצג נטייה להימנעות, חייב להתאפיין כתיבתית גם בתחושת הנשלטות כלפיו (טיפוס ז'); כתב-יד המייצג תחושת התעסקות במשמעות יתר בחיים, חייב להתאפיין כתיבתית גם בתחושת פיצוי של חוסר משמעות (טיפוס ה').
הפצע והמוגלע
רעיון זה, אודות הקונטרדיקציה של טראומה מול פיצוי מבוסס על החשיבה התיאורטית של הרופא היווני היפוקרטס, שטען שמחלה גופנית מתאפיינת בו-זמנית, לא רק בפצע אלא גם בניסיון להחלים. לדוגמא כאשר אדם נפצע, יש קרע ברצף הרקמה הבריאה עם דימום. במהלך בזמן נוצרת קרישת דם, מוגלע ואודם מסביב לפצע. לטענת היפוקרטס, כל מחלה במהלך בזמן מכילה בו-זמנית גם את הפצע וגם את הניסיון להחלים. מאות שנים לאחר מכן, הרופא האנגלי תומס סידנהם, שכונה היפוקרטס האנגלי, תאר את המחלות הגופניות על בסיס קליניקה כפולה: קליניקה נגטיבית המייצגת את הפצע והחסך, מול קליניקה פוזיטיבית המייצגת את הניסיון להתרפא. לטענת סידנהם, בהד קולו של היפוקרטס, הקליניקה של המחלה מתאפיינת בו-זמנית גם בפצע וגם בניסיון להחלים והרופא יכול לזהות זאת בקליניקה של המחלה במהלך בזמן.
חלק ג': קונטרדיקציות נפשיות על פי אסכולות שונות
דונלד וויניקוט: הניגוד בין הסלף האמיתי לסלף המזויף
הפסיכואנליטיקאי דונלד וויניקוט שם את הדגש על הקונפליקט הקונטרדיקטורי המתחולל בנפש האדם, בין הסלף האמיתי לבין הסלף המזויף. הסלף האמיתי מייצג את הגרעין האותנטי של האדם, ואילו הסלף המזויף מייצג את ההבניה של אותו תפקוד בעקבות תהליכי סוציאליזציה, שבהם האדם נדרש למלא אחר ציפיות חוץ באופן קונפורמי מגיל צעיר.
מן ההיבט הגרפולוגי ניתן לומר שהיחסים בין התנועה לבין הצורה מייצגים בצורה ישירה את יחסי הסלף האמיתי מול הסלף המזויף. ככל שהתנועה יותר ספונטנית, זורמת, גמישה והרמונית, זה בא ללמדנו שהאדם מצליח לתת ביטוי לאותנטיות הפנימית שלו. לעומת זאת, ככל שכתב היד כבול לצורת הפרסונה של צורה תקנית מדי הכתובה במקביל בצורה נוקשה בלחץ אל-שטפי, הרי שזה מלמד אותנו על השתלטות הסלף המזויף אשר חונק ובולם את הסלף האותנטי האמיתי.
קרל גוסטב יונג: הניגוד הנפשי בין האנימה לאנימוס
קונטרדיקציה נפשית חשובה המוצגת על ידי קרל גוסטב יונג הינה הפסיכו-דינמיקה המתחוללת בכל אחד מאיתנו, גברים ונשים כאחד, ללא הבדל מגדרי, ביחס לאנימה ואנימוס, כלומר להיבט הנשי מול הגברי השוכן בתוכנו ביחסי גומלין שונים. האנימה מושכת את האדם לעבר סגנון הסתגלות רך, פייסני ופשרני, ואילו האנימוס מושך את האדם לעבר סגנון הסתגלות הפוך ונוגד, כלומר סגנון נוקשה, אסרטיבי ודעתני.
במקביל, יונג מתאר את התפתחות נפש האדם בתהליך האינדיבידואציה באנלוגיה להתפתחות המנדלה. על מנת להמחיש את ההתפתחות הקונטרדיקטורית של התפתחות המנדלה הנפשית, אציג את דבריו של הסוציולוג הרברט ספנסר המצוטטים בתחילת ספרו של ישראל אודם כתב-יד ואישיות: "אבולוציה היא השתנות מהומוגניות לא מלוכדת, לא מסוימת, אל הטרוגניות מלוכדת, מסוימת, תוך סיגול מתמיד של יחסים פנימיים וחיצוניים". המנדלה מיוצגת בשלב התפתחותי ראשוני כשני קווים, אנכי ואופקי היוצרים צלב, לאחר מכן נוספים קווים אלכסוניים ולבסוף מעגל המקיף אותם. המנדלה מייצגת באופן מטאפורי וצורני את התפתחות נפש האדם מהומוגניות לא מלוכדת, להטרוגניות מלוכדת. הקונטרדיקציה הנפשית באה לידי ביטוי כאשר האדם מכיל בתוכו פאזות נפשיות ראשוניות, מול פאזות נפשיות בוגרות יותר בצורה לא מתואמת. למשל, אדם יכול להתאפיין בארגון כתיבתי רציונלי (הטרוגניות מלוכדת) אך בצורניות נרקיסיסטית ראשונית (הומוגניות לא מלוכדת). הילדי והבוגר שבאותו אדם, מחפשים את הסינתזה המיוחלת ולא תמיד זה נמצא. לכן, האדם מתנהג כמטוטלת בין פאזות ילדיות לבין פאזות בוגרות.
בנוסף לכך יונג מציב את הקונטרדיקציה בין כוחות הצל בנפש האדם, המייצגים את היצרים והדחפים הלא מעובדים, לעבר תהליכי סובלימציה הנעשים באמצעות פונקציית העצמי החותרת, על פי תפיסתו של יונג, לחוויות-שיא רוחניות. חוויות-שיא רוחניות מתפקדות ככוח סובלימטיבי הממיר את כוחות הצל ההרסניים לכוחות צל בונים. כל אלו אמורים לקבל תרגום של הצגת תסמונות כתיבתיות באשר לכוחות הצל, לעצמי, לשלבים שונים בהתפתחות המנדלה הנפשית במבנה האישיות של האדם. באופן מפתיע, או לא מפתיע, אנו עשויים לגלות אצל הרבה אנשים שחזרו בתשובה, ובמקביל אצל אנשי דת בדתות שונות, את המימד הרפורמטורי הבולם את כוחות הצל וממיר אותם לאמונה דתית דוגמטית ואף פנטית. זאת דוגמא אחת מיני רבות למאבק בין הצל, לבין פונקציית העצמי המייחלת להתעלות מעל לעקרון העונג.
זיגמונד פרויד: הניגוד הנפשי בין האיד, האגו והסופר-אגו
הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד הציג את הקונטרדיקציה הנפשית המהותית באישיות האדם, שבאה לידי ביטוי בקונפליקט בין "עקרון העונג" ל"עקרון המציאות". קונפליקט זה בא לידי ביטוי, על פי פרויד, בסטרוקטורה הנפשית של האיד, האגו והסופר-אגו. האיד מצווה את האדם לספק את צרכיו ללא סייג, ואילו הסופר-אגו מעכב את האדם מסיפוק צרכיו, בהסתמך על כוח המצפון האוסר והבולם באמצעות רגשות אשם. במאבק הקונפליקטואלי והקונטרדיקטורי בין האיד לבין הסופר-אגו, מצויה פונקציית האגו, אשר אמורה למצוא את הפשרה של "מודוס ויוונדי" בין תשוקות האיד, בין המצפון של הסופר-אגו ובין עקרון המציאות החיצוני שהאגו מאבחן. תיאור נפש האדם על פי פרויד מייצג קונטרדיקציה בין ארבעה כוחות: האיד, הסופר-אגו, האגו ודרישות המציאות החיצונית. שומה על הגרפולוג לתרגם את הסטרוקטורה הנפשית של איד, אגו וסופר-אגו לתסמונות כתיבתיות כדי לחשוף את הפסיכו-דינמיקה הקונפליקטואלית של תשוקת האיד, איסורי הסופר-אגו והניסיון לוויסות על ידי האגו. התשובה הגרפולוגית האפשרית לכך הינה, הצגת היחסים בין התנועה, הצורה והארגון.
הכתיבה כניגוד בין התנועה לבין הארגון, המייצגים את הניגוד בין היש והאין
הכתיבה מתאפיינת בשלושה מרכיבים: התנועה, הצורה והארגון (ת.צ.א). התנועה מתאפיינת במריחת הדיו על הנייר הלבן ולכן ניתן לומר שהתנועה מייצרת את היש. לעומת זאת, הארגון מתאפיין בהרמת היד מן הנייר, דבר המאפשר את יצירת הרווחים בין אותיות, רווחים בין מילים, בין שורות ורווחים בשוליים. הארגון מתאפיין באי-כתיבה, כלומר באין. כלומר כתב היד מייצג את הניגוד הנפשי של היש מול האין, של הקיום הממשי והוויטלי (לחץ ותנועה), לעומת ההימנעות, הריק והאין (ארגון כתב היד). בין היש לבין האין נוצרת הצורה, שגם היא מתאפיינת בקונטרדיקציות משלה.
הניגוד בתנועת כתב היד בין דרגות הקשיה שונות ובין כפיתה לשחרור
הכתיבה מתבצעת בפיקוח של המוח (מערכת העצבים המרכזית) המפעילה את העצבים, המפעילים את שרירי היד והאצבעות. מערכת העצבים פועלת בקונטרדיקציה של עוררות (אקסיטציה) מול עכבה (אינהיביציה) ובמקביל, השרירים פועלים בקונטרדיקציה של כיווץ והרפיה באופן הדדי והרמוני, בהתאם לכיוון התנועה. הגרפולוג-נוירולוג הגרמני רודולף פופאל ניסה להציג את הקשר בין תנועת כתב היד, לבין שני אזורים דומיננטיים במוח הקשורים לכך. האזור כולו מכונה "סובסטנסיה ניגרה" והיא מורכבת מפאלידום וסטריאטום. הפאלידום מייצג את וקטור העוררות ואילו הסטריאטום מייצג את וקטור העכבה. חייבת להתקיים הרמוניה בפעילות בין הפאלידום לסטריאטום, כדי שהמוטוריקה הגופנית תהיה תקינה וקואורדינטיבית, וכך גם כתב היד יתבטא בתנועה הרמונית וגמישה. לעומת זאת, הפרה של שיווי המשקל בין שני האזורים הללו מיילד כתיבה רועדת ורוטטת המאפיינת את מחלת הפרקינסון. פופאל הציג חמש דרגות של הקשיה של קו הכתיבה מדרגה רפיונית א-טונית (טונוס שרירי נמוך) לעבר הקצה המנוגד של כתיבה עוויתית (טונוס מוגבר אך במקביל גם עם קונטרדיקציה קונפליקטואלית של עוררות מול עכבה), כאשר הדרגה האמצעית מייצגת את האיזון האופטימלי בין פעילות הפאלידום לפעילות הסטריאטום.
בהמשך לעבודתו של פופאל, הגרפולוגית האמריקאית תאה לוינסון הציגה שבע דרגות של "כפיתה מול שחרור". היא תיארה את סימני הכפיתה וסימני השחרור, גם בתנועה, גם בצורה וגם בארגון. שבע הדרגות מחולקות לשלוש דרגות של כפיתה מול שלוש דרגות של שחרור, ובאמצע דרגת האפס ההרמונית והקואורדינטיבית. לוינסון טוענת, על פי מחקרים שהיא ביצעה ופרסמה בז'ורנלים פסיכיאטריים מדעיים ידועים, שככל שכתב היד יותר מאוזן ונורמטיבי, רוב סימני כתב היד מתאפיינים בדרגות כפיתה ושחרור של פלוס אחד מול מינוס אחד, הקרובים לדרגת אמצע שהיא דרגת האפס. לעומת זאת, מצבים נוירוטיים מתאפיינים גם כן בקונטרדיקציה של איזון, אך בהבדל משמעותי בכך שמתקיים איזון קיצוני של מינוס אחד מול פלוס אחד המצויים בקצוות. הקבוצה השלישית הפסיכוטית מתאפיינת בחלוקה לא סדירה של סימני כתב היד בין כפיתה לשחרור, כלומר הקונטרדיקציה של כפיתה מול שחרור משתבשת ונעלמת.
הניגוד בצורה: הציר האנכי מול הציר האופקי
הקונטרדיקציה בצורת כתב היד באה לידי ביטוי ביחסים בין הציר האנכי של האות, לעומת הציר האופקי של האות. הציר האנכי מייצג את מגמת האינדיבידואציה של האדם עם עצמו, ואילו הציר האופקי מייצג את המגמה הבובריאנית (הפילוסוף מרטין בובר) אשר טוענת שהאדם תמיד נמצא באינטראקציה של יחסי "אני-אתה", כלומר אני-זולת. היחסים בין הציר האנכי לציר האופקי מייצגים את המהות הקונטרדיקטורית בנפש האדם, בין הצורך שלו להתפתח בצורה אוטונומית ואינדיבידואליסטית, לבין הצורך להשתייך לסביבה החברתית, המחייב לפגוע באוטונומיה לעבר הטרונומיה.
הניגוד בארגון: הציר האנכי מול הציר האופקי
בספרו האדם וכתב ידו, ישראל אודם מיישם את הפסיכודינמיקה הקונטרדיקטורית של ציר אנכי מול ציר אופקי בארגון כתב היד. הציר האנכי מתאפיין בשוליים עיליים, רווח בין שורות, כיוון שורות ושוליים תחתיים. הציר האופקי מתאפיין בשוליים ימניים, רווח בין אותיות, רווח בין מילים ושולי שמאל. ניתן להציג מגמות שונות בכתבי יד של אנשים שונים, אשר לעיתים הארגון מתכווץ בציר האופקי לטובת הרחבת הציר האנכי ולהפך, כאשר יש כמובן תערובות ותרכובות של שני הצירים יחדיו. תערובות אלו מלמדות על מגמות שונות בנפש האדם ביחס להתארגנות במרחב החיים (הארגון של כתב היד). כמו כן, הארגון של כתב היד, על כל המרווחים, מייצג את "מגמת הספרציה מול מגמת האינדיבידואציה". כלומר מגמת ההתבדלות לעומת ההתפתחות האישית, כפי שתיארה זאת הפסיכולוגית מרגרט מאהלר.
הרמוניה מול דיסהרמוניה של ניגודים בכתב הומוגני מול כתב הטרוגני
השאלה הקרדינלית העומדת לדיון הינה מתי קונטרדיקציה נפשית מתאפיינת כ"הרמוניה של ניגודים" לעומת ניגודים המתאפיינים ב"דיסהרמוניה של ניגודים". התשובה לשאלה הפסיכולוגית הזאת ניתנת על ידי נימוק גרפולוגי בהתבסס על עקרונות גרפו-דינמיים. הרמוניה של ניגודים מתאפיינת בכתיבה הומוגנית ואילו דיסהרמוניה של ניגודים מתאפיינת בכתיבה הטרוגנית. כתב הומוגני משמע כתב המכיל ניגודים, אשר יחדיו משלימים אחד את השני ומאפשרים קואורדינציה כתיבתית עם היגיון פנימי משלה. לעומת זאת, כתב הטרוגני מתאפיין בסימני כתב יד מנוגדים, שאינם יוצרים תאום קואורדינטיבי.
נפש האדם משולה לריבוי של סוסים המובילים עגלה. על מנת שהעגלה תנוע ולא תיפול לצדדים, חייב שיהיה תאום בין הסוסים. במעבר מן המשל לנמשל, ניתן לומר שתפקודי הנפש השונים חייבים לתפקד בהרמוניה תפקודית. לכאורה, אנו עלולים לחשוב שהרמוניה נפשית מתאפיינת בדרגת אמצע, בין כפיתה לשחרור כפי שזה הוצג לעיל על ידי לוינסון ובמקביל, דרגת אמצע בין דרגות הקשיה כפי שהוצג לעיל על ידי פופאל. לא ולא! בהצגת תורת הפוטנציות, ישראל אודם חשף תשעה טיפוסי כתיבה, כאשר לכל טיפוס כתיבתי מתאפיין בהרמוניה גרפו-דינמית ההולמת אותו. הטיפולוגיה שהציג אודם (טיפוס א-ט) בספרו כתב-יד ואישיות, מייצגת תשע אפשרויות של כתיבה הומוגנית. אודם הציג עקרונות של גרפו-דינמיקה הומוגנית מול הטרוגנית בספרו אדם וכתב-ידו, עוד בטרם בנה את הטיפולוגיה שלו. בספר זה הוא מנמק את מגמת הכתיבה ההומוגנית מול ההטרוגנית על בסיס סימני תנועה, צורה וארגון, מבלי להידרש לטיפולוגיה.
ניתן לסכם ולומר שכתב יד הטרוגני מייצג קונטרדיקציה קונפליקטואלית שלילית ואילו, כתב יד הומוגני מייצג קונטרדיקציה של סימנים מנוגדים, אך משלימים! (קומפלמנטריים) ולכן הם יוצרים הרמוניה כתיבתית ונפשית בהקבלה.
חלק ד': הזהות הקליידוסקופית – האישיות הקולאז'ית
בפרק זה אציג את הקונטרדיקציה הנפשית המאפיינת את האדם, על בסיס המודל המכונה: "הזהות הקליידוסקופית" (מלאני קליין) או "האישיות הקולאז'ית" (יגאל ורדי").
כל אחד חווה את עצמו כזהות אחדותית אך בו-זמנית עם מצבי רוח משתנים
כל אחד מאיתנו מרגיש בחוויה הסובייקטיבית שהוא גם בעל זהות אחדותית אחת אך במקביל הוא גם חווה את זהותו כנתונה לשינויים עקב לחצים חיצוניים או עקב מצבי רוח משתנים. לעיתים זה מוקצן ואנו מצהירים: "זה לא הייתי אני באירוע המסוים". חקר הטרנספורמציה של הזהות בא לידי ביטוי בספרות המקצועית בחקר הטרנספורמציה של העצמי (מיטשל, בלאק, 2006) ולעיתים זה מומר למושג הפלואידיות של האני (מנדלוביץ, 2015). אני מעדיף להתייחס אל מושג הזהות (במקום מושג העצמי) מכיוון שהזהות מייצגת את האישיות הכוללת, ולא רק ייצוג של תפקוד פסיכולוגי בודד. אנו נדרשים לשנות את התפיסה המקובלת בהבנת האישיות, המבוססת על גישה הומוגנית כבעלת זהות אחת ואינטגרטיבית, ולהמיר אותה לגישה הטרוגנית המייצגת את האישיות כבנויה מריבוי של זהויות.
כולנו ד"ר ג'קל ומיסטר הייד
הטענה הרדיקלית המוצגת כאן הינה שכל אחד מאיתנו מאופיין באופן נורמטיבי כבעל "ריבוי אישיויות" כלומר ריבוי זהויות. כל אחד מאיתנו מתאפיין בזהות מרובה של ד"ר ג'קל ומיסטר הייד, אך השסע הזהותי מתלכד באופן סינרגטי. במידה והסינרגיה משתבשת מתחוללת הידרדרות לעבר דיסוציאציה זהותית נוירוטית, ואם זה מוקצן עוד יותר המערך הנפשי עובר שסע פסיכוטי. במונח הפוסטמודרני, קיים ביטול של מרכזיותו של "עצמי יחיד" ובמקביל פיזור הסובייקטיביות והדגשה של השמת החוויה כהקשר. גישה זאת עומדת בניגוד לדגם הנפשי של פרויד שהוא סטטי, אשר בנוי כמבנה רב-שכבתי.
הזהות הקליידוסקופית של תסריטים פנימיים כדוגמת התיאטרון
תיאורטיקנים שונים כינו במינוחים שונים את האישיות הרב-זהותית המתאפיינת כזהות קליידוסקופית: העצמי, הפרוטאני (Lifton 1993), העצמי בר-ההחלפה (Zurcher 1977), אישיות הקולאז' (Gergen 1991). הדור הקודם הציג את האישיות כמוצקה לעומת הדור הנוכחי המציג את האישיות כמשתנה כל הזמן ופלואידית (Riesman). ג'ויס מקדוגל תיארה את נפש האדם במטאפורה של תיאטרון. לטענתה היא הושפעה מהמקרה של אנה או שהוצג על ידי פרויד בטענה שהתייחסה אל האסוציאציות החופשיות במהלך התרפיה אצל ברוייר כאל "התיאטרון הפרטי שלי". טענתה של מקדוגל שלכל אדם יש "תסריטים" פנימיים כדוגמת התיאטרון, גם אם נכתבו בילדות המוקדמת. שכן, ההשפעה נמשכת עד הבגרות והיא עלולה להתפתח לכדי תווים נוירוטיים ופסיכוסומטיים.
האישיות כעצמי רב-שכבתי לעומת האישיות כעצמי אינטראקטיבי ולא קבוע
גישה אחת גורסת שהאישיות מתאפיינת כעצמי רב-שכבתי עם גרעין פנימי ייחודי ויציב. גישה זאת מייצגת את העמדה המרחבית על אודות תיאורית ריבוי העצמיים. היא מתארת את האדם במבנה טופוגרפי של שכבה על שכבה, של שכבות שונות של עצמיים אשר נוצרו במהלך ההתפתחות הנפשית של האדם כתוצאה מיחסי אובייקט הטרוגניים שאדם חווה בעברו. גישה שנייה מתארת את ריבוי העצמיים בצורה אינטראקטיבית עם החוץ ולכן כעצמי לא קבוע. האדם "משחק" עצמיים שונים בהקשר לסיטואציות חברתיות שונות שהוא מצוי בהן.
הדימוי הארכיאולוגי של הנפש
פרויד עצמו טען שהאגו והסופר-אגו הם למעשה שתי אישיויות שונות המצויות באדם. ניתן להוסיף לדבריו שגם האיד הוא אישיות בפני עצמה. יתר על כן, הלא מודע והמודע המתאפיינים על פי פרויד בחשיבה ראשונית (חשיבה סימבולית ולא לוגית) ובחשיבה שניונית (חשיבה רציונלית ולוגית) מייצגים למעשה את ד"ר ג'קל ומיסטר הייד בכל אחד מאיתנו. לואוולד כינה את המודל של פרויד "כדימוי ארכיאולוגי של הנפש".
שתי האונות במוח כשתי תודעות שונות
בדיסציפלינה הנוירו-פסיכולוגית חשפו את קיומן של שתי האונות של המוח (המיספרות), הימנית והשמאלית, כשתי תודעות שונות השוכנות בתוכנו ומתפקדות יחדיו. האונה הימנית המייצגת את המטאפורה של האמן, הרגשי, הסובייקטיבי ובעל נטייה לראייה קוגניטיבית הוליסטית, ואילו האונה השמאלית מייצגת את המטאפורה של המדען החושב באופן רציונלי, לוגי, אנליטי ובהתבסס על מושגים ושפה. כל אחד מאיתנו מתאפיין בקונטרדיקציה בעוצמות שונות בין האמן לבין המדען שבתוכו. חשוב להדגיש שהמוח מתאפיין במערכת אנטומית המקשרת בין שתי האונות המכונה "קורפוס-קלוסום", ולכן יש העברת מידע משלים בין המדען לאמן ובין האמן למדען.
זהות האדם כמורכבת מאובייקטים מפוצלים
מלאני קליין תיארה את זהות האדם "כאובייקטים מפוצלים" ולכן כבעל זהות קליידוסקופית. קליין טענה שהנפש פועלת כזרם רב-צורות המשתנה תדיר על בסיס דימויים מדומיינים ופרימיטיביים, של פנטזיות ותחושות אימה. עבור קליין נפש הילד, אך גם של המבוגר, נותרת תמיד בלתי-יציבה, נזילה והודפת ללא הרף חרדות פסיכוטיות. העמדה הסכיזו-פרנואידית מייצגת פיצול בין השד הטוב, האוהב והאהוב, לבין השד הרע, השונה והשנוא.
החוויה של העצמי כאינדיבידואל היא אשליה נרקיסיסטית
הפסיכולוג הארי סטאק סאליבן טען שחווית האדם את עצמו כאינדיבידואל, היא רק אשליה נרקיסיסטית. הוא דיבר על מערכת של עצמיים המצויים בתהליכים דיסוציאטיביים של ניתוק. הוא הוסיף והדגיש שהעצמי של האדם הוא חסר מרכז, מרובה והקשרי לנסיבות חוץ.
הפיצול בין העצמי האמיתי לעצמי המזויף
דונלד וויניקוט דיבר על הפיצול בין העצמי האמיתי לעצמי המזויף. היינץ קוהוט הדגיש שבסולם העדיפות המוטיבציוני של האדם, קיים המאמץ לארגן ולשמר תחושת עצמי אינטגרטיבית. הוא טען שהעצמיים לכודים בפיצולים אנכיים ואופקיים והוסיף שזה נתפס כפתולוגיה של ממש. הפסיכולוג דניאל סטרן טען שתחושה של עצמי גרעיני נבנית מתוך עצמי אינווריאנטי (בלתי-משתנה) למול עצמיים מרובים אחרים.
האוטונומיה של האדם כבנויה מתתי-אוטונומיות
הפסיכולוג צבי גיורא מתאר את האישיות של האדם ככזאת שמתאפיינת גם כמבנה אוטונומי מלוכד והומוגני, אך גם בכזה שהוא מפוקח בו-זמנית על ידי תתי-אוטונומית שונות. תתי-אוטונומיות אלו באות לידי ביטוי בזהויות שונות המרכיבות את האישיות (גיורא, 1988).
העצמי נבנה כיצירה חברתית הבנויה מהשתקפויות של זוויות מבט שונות
ז'אק לאקאן תאר את החיים הנפשיים על פי ממלכת הדמיוני ששם מתרחשים רוב החיים הקונבנציונליים. הם נחווים כהיכל של מראות המאורגנים סביב חזיון תעתועים. לטענתו העצמי נבנה כיצירה חברתית הבנויה מהשתקפויות של זוויות המבט של אחרים. אנו שואפים להיות דמויות שאינן אנחנו. האני הוא סכום הזדהויות של הסובייקט. לאקאן טען שהנפש היא במהותה מאורגנת במבנה גיאומטרי טופולוגי, שכאשר פנים וחוץ מעורבבים וכך גם השכבות השונות של הנפש (עומר, אלון, 1997).
האישיות הקולאז'ית מורכבת מתשע הפרעות אישיות בו-זמנית
המודל החדש על אודות ריבוי הזהויות הוצג על ידי במונח "האישיות הקולאז'ית" (ורדי, 2013). בניגוד לתיאוריות הקודמות שהוצגו על אודות ריבוי העצמיים, התיאוריה הקולאז'ית מציגה את מבנה נפש האדם כבנויה באופן הכרחי מתשע הפרעות אישיות המצויות ביחסי גומלין סינרגטיים אשר יוצרים את תחושת הזהות האחת של האדם.
אישיותו של האדם מתגבשת על בסיס פוטנציאל ביולוגי המתממש באופן ייחודי בעקבות השפעות חיצוניות שעובר האדם מרגע לידתו למול סביבתו. החוויות שהאדם עובר בשלבים שונים של התפתחותו אינם תואמים אחד לשני ולרוב האדם חווה זיכרונות הטרוגניים של יחסי אובייקט מפוצלים. למשל, יכול האדם לזכות באם מכילה ותומכת ולאחר שנתיים לחוות סביבה משפחתית עוינת. האישיות סופגת זיכרונות מנוגדים. מנגד, יש בכוחה של האישיות לתפקד כסטרוקטורה וככזאת היא מארגנת את זיכרונות העבר בצורה אוטונומית, על בסיס דינמיקה פנימית המכונה בפי גורדון אולפורט "כאוטונומיה פונקציונלית" (אולפורט, 1969). העצמי המרובה שהוצג לעיל במודל המרחבי הרב-שכבתי, מייצג זיכרונות שונים והטרוגניים שהאדם ספג לתוכו במהלך ההתפתחות. נשאלת השאלה כיצד זיכרונות אלה מתגבשים לכלל זהות אחת של האדם.
כל אדם מכיל בתוכו פסיפס רב-זהותי של תשע הפרעות אישיות
המסקנה הרדיקלית הינה שכל אחד מאיתנו המתאפיין בשלושת מרכיבי האישיות, האיד, האגו והסופר-אגו, למעשה מכיל בהכרח תשע הפרעות אישיות בעוצמות שונות וביחסי גומלין שונים. האישיות כסטרוקטורה מתאפיינת במרכיב הרגולציה הפנימית ולכן בנטייה לבצע אינטגרציה בין הפסיפס הרב-אישיותי. במידה והאינטגרציה משתבשת, נסדקת או משתסעת אנו מקבלים מצבים נפשיים של דיסוציאציות נוירוטיות וכלה בשסע פסיכוטי בדרגות וסוגים שונים. תרכובות קולאז'יות של אותן הפרעות אישיות בעוצמות שונות אצל כל אדם באופן ייחודי, יוצרים מבנה אישיותי נוירוטי ו/או פסיכוטי. לטענת פריד ואגסי כל אחד מאיתנו מכיל בתוכו באופן טבעי את הנורמלי, הנוירוטי והפסיכוטי בו-זמנית בעוצמות שונות (פריד, אגסי, 1997).
תשע הפרעות האישיות המוצגות בקלסיפיקציה הפסיכיאטרית, תואמות את תשע טיפוסי האישיות שתאר ישראל אודם (א-ט). תשע הפרעות האישיות מחולקות בקלסיפיקציה הפסיכיאטרית לשלוש קבוצות-על המכונות אשכול א', אשכול ב' ואשכול ג'.
אשכול א': הקבוצה הסכיזואידית
הפרעות מוזרות או אקצנטריות
הפרעת אישיות פרנואידית
הפרעת אישיות סכיזואידית
הפרעת אישיות סכיזוטיפלית.
אשכול ב': הקבוצה ההיסטריונית
הפרעות דרמטיות, אמוציונליות או בלתי יציבות
הפרעת אישיות אנטיסוציאלית
הפרעת אישיות גבולית
הפרעת אישיות היסטריונית
הפרעת אישיות נרקיסיסטית
אשכול ג': הקבוצה הכפייתית
קרובות להפרעות חרדה או פחד
הפרעת אישיות נמנעת.
הפרעת אישיות תלותית
הפרעת אישיות טורדנית-כפייתית.
החלוקה שאני מציג בהתבסס על תשע טיפוסי האישיות שהציג אודם (א-ט) היא כדלהלן:
אשכול א': הקבוצה הסכיזואידית
טיפוס ה' האוטיסטי (הפרעת אישיות סכיזואידית).
טיפוס ח' האיובי-זאבי (הפרעת אישיות גבולית).
טיפוס א' הנרפה (הפרעת אישיות סיעודית).
אשכול ב': הקבוצה ההיסטריונית
טיפוס ט' האנרכי-יצרי (הפרעת אישיות היסטריונית).
טיפוס ו' הנרקיסיסטי (הפרעת אישיות נרקיסיסטית).
טיפוס ג' האימפולסיבי (הפרעת אישיות מחזורית, אימפולסיבית, אנטי-סוציאלית).
אשכול ג': הקבוצה הכפייתית
טיפוס ז' הרפורמטורי (הפרעת אישיות כפייתית).
טיפוס ד' הרציונלי (הפרעת אישיות הימנעותית-חרדתית).
טיפוס ב' האינטגרטיבי (הפרעת אישיות פרנואידית).
הקונטרדיקציה הנפשית בין דיפרנציאציה תפקודית לאינטגרציה תפקודית
אישיות האדם מתאפיינת בתפקודים נפשיים שונים: האנרגטיות, המזג, היצרים, הרגשות, הרצונות, החשיבה, הערכים וכו'. תפקודי נפש האדם נעים על רצף בין שני קטבים. מצד אחד, כל תפקוד נפשי חותר למיצוי עצמי מקסימלי המתאפיין במושג דיפרנציאציה תפקודית. מצד שני, כל תפקודי הנפש חייבים לתפקד בתאום וקואורדינציה הדדית המתאפיין במושג אינטגרציה תפקודית. ככל שהאינטגרציה בין התפקודים גדולה יותר, הדיפרנציאציה משתבשת; ולהפך, ככל שהדיפרנציאציה גדלה, האינטגרציה משתבשת.
אציג להלן את התיאוריה שלי אודות היווצרות הפרעות האישיות, על בסיס יחסי הגומלין בין דיפרנציאציה ואינטגרציה תפקודית.
1. אינטגרציה מקסימלית בין התפקודים מתאפיינת באשכול ג' המכונה הקבוצה הכפייתית.
2. אינטגרציה מינימלית בין התפקודים יוצרת שסע נפשי ומתאפיין באשכול א' המכונה הקבוצה הסכיזואידית.
3. בין שתי הקצוות, כלומר שני הקטבים של אינטגרציה מקסימלית מול אינטגרציה מינימלית, מתאפיינת דרגת ביניים כאשר בחלק מן התפקודים יש אינטגרציה ובחלק יש חוסר אינטגרציה. זה מתאפיין באשכול ב' המכונה הקבוצה ההיסטריונית.
הטענה הינה שכל אדם מתאפיין בו-זמנית בתהליכי אינטגרציה ודיפרנציאציה תפקודית. כמו שאנו נושמים ונושפים, כך המערכת המנטלית נעה ונדה בין אינטגרציה ודיפרנציאציה. ככל שאנו יותר באינטגרציה, אנו נמצאים בלכידות נפשית גבוהה ובתחושה של אוטונומיה וכפי שתאר זאת פרויד, החשיבה השניונית של רציונליות, ריאליזם והיגיון שולטים בנו. לעומת זאת, ככל שאנו נמצאים יותר בדיפרנציאציה תפקודית, כלומר בשסע ופגיעה באינטגרציה, האוטונומיה שלנו נפגמת לעבר הטרונומיה ואז החשיבה הראשונית האי-רציונלית, הסימבולית והלא-לוגית משתלטת עלינו.
הטענה הרדיקלית המוצגת במאמר זה הינה שהיציבות של האדם איננה מתאפיינת במצב הראשוני של אינטגרציה ואוטונומיה, אלא ביכולת להימצא במנעד בין אינטגרציה לדיפרנציאציה וחוזר חלילה. המסקנה המתבקשת הינה שבמנעד בין אינטגרציה לדיפרנציאציה (כמו נשימה ונשיפה), אנו חווים את כל האשכולות של הפרעות האישיות בו-זמנית. המודל החדש המוצג גורס שבכל אחד מאיתנו שוכנות תשע הפרעות אישיות או תשעה טיפוסים (א-ט) במינונים שונים בין 0 ל-100% ויוצרים יחסי גומלין מגוונים בין תשע הפוטנציות הללו. יחסי גומלין אלו בונים את זהותנו.
כפי שהוצג לעיל על ידי מקדוגל, הזהות שלנו בנויה מתסריטים נפשיים שונים כאילו נפשנו היא בימת תיאטרון ושחקנים שונים (א-ט) משחקים בה. זאת הזהות הקליידוסקופית שתיארה מלאני קליין. זאת הטענה של פרויד שגרס שהאיד, האגו והסופר-אגו, הם למעשה שלושה אנשים שונים המצויים בנו. בתיאוריה שלי המכונה האישיות הקולאז'ית, אני גורס שתשע הפרעות האישיות בונות את התסריט הנפשי של זהותנו.
המסקנה הרדיקלית המוצגת במאמר זה הינה שהקונטרדיקציה המהותית בנפש האדם מתאפיינת במנעד בין דיפרנציאציה תפקודית לאינטגרציה תפקודית, כאשר המנעד מכיל בתוכו את כל הפרעות האישיות במינונים שונים, הבונים את זהותנו הייחודית. הבנת הזהות הפסיכולוגית של כל אחד חייבת להיות מבוססת על הצגת תשעה תסריטים נפשיים (של תשעה טיפוסי אישיות) המופיעים בכל אחד מאיתנו באופן חלקי, ובמקביל ביחסי גומלין ביניהם.
כאשר הגרפולוג כותב את האבחון אודות המועמד, הוא אמור לתאר את נפש האדם, לא כתיאור סטטי, אלא כתיאור נפשי דינמי המייצג את יחסי הגומלין בין תשעת התסריטים הנפשיים, הפועמים בנפשו של כל אחד באופן ייחודי.