לודוויג קלאגס: "למד לחשוב פסיכולוגית, פסיכולוגית ועוד פעם פסיכולוגית!"
מאמר זה נכתב בעקבות הדיון הפורה המתנהל כיום בפורום של האגודה בשאלת הקשר בין כתב היד לנפש, משמע לאישיות ובמקביל הקשר בין כתב היד למוח ולנוירולוגיה. מאמר זה שם דגש על חידת האישיות בניסיון לבצע סיכום תמציתי לטובת המשך הדיון הקבוצתי שלנו.
הפסיכולוגיה מתאפיינת במחקר בין הגלוי לבין הסמוי אודות האדם. הגלוי בא לידי ביטוי בהתנהגות הנראית לעין שניתן לתאר אותה, להמשיג אותה ואף לעיתים גם למדוד אותה. לעומת זאת, הסמוי מתאפיין במה שאי-אפשר לראות והוא האישיות. הפסיכולוגים הבהיביוריסטים מסכימים שקיימת אישיות, אבל טוענים שאי אפשר לחקור אותה ולכן האישיות מכונה "הקופסא השחורה". כל מה שניתן זה רק לשער מה יש בתוך הקופסא השחורה.
כשזיגמונד פרויד ביקר אצל הנוירולוג ז'אן מרטן שארקו בצרפת, הוא נחשף יחד עם כל יתר התלמידים לפציינטים שהציג שארקו אודות היסטריה קונברסיבית (המרה) שבה חלק מן הגוף משותק ללא הסבר נוירולוגי ופיזיולוגי. פרויד הבין שעליו לבנות אנטומיה ופיזיולוגיה פסיכולוגית כחלופה, על מנת לנסות להסביר את פשר ההפרעה הקונברסיבית של שיתוק או עיוורון ללא הסבר אנטומי ופיזיולוגי.
פרויד המציא באופן היפותטי את המבנים האנטומיים של הנפש: האיד, האגו והסופר-אגו ואת הדינמיקה הפיזיולוגית של הנפש באמצעות מנגנוני הגנה. במקביל לפרויד, הפסיכולוגים הבהיביוריסטיים המשיכו לפתח את הפסיכולוגיה בניסיון להבין את הקשר (קורלציה) בין גירוי חיצוני גלוי לעין לבין תגובה התנהגותית גם כן גלויה לעין, תוך ניסיון להשתית את ההסבר הפסיכולוגי אודות התנהגות האדם על בסיס התניות.
ניתן לתאר שלוש גישות ואף אסכולות בהבנת אישיות האדם:
א. תורת התכונות
ב. תורת הטיפוסים
ג. תורת הפסיכודינמיקה
אסכולת תורת התכונות מתארת את האדם כבנק של תכונות. הפסיכולוג גורדון אולפורט חשף במילון אוקספורד אלפי תכונות. הפסיכולוג ריימונד קאטל עשה רדוקציה ל-16 תכונות בסיסיות המאפיינות את האישיות וכיום אנו עדים לתיאוריה המכונה "חמשת התכונות". בפועל, כל תכונה מתוך חמשת התכונות מכילה שישה אפיונים פסיכולוגיים ולכן התוצאה היא קיומן של שלושים תכונות. אסכולת תורת התכונות מתארת את האדם כמורכב ממגירות-מגירות של תפקודים נפשיים ותכונות באופן סטטי.
אסכולת תורת הטיפוסים גורסת שאין קיומה של תכונה באופן בדיד ויש לתאר צבר של תכונות, אשכול של תכונות כטיפוס וכסינדרום. תורת הטיפוסים מתחלקת לשניים: מופנם-מוחצן, דיוניסי-אפולוני, רוחני-ארצי וכו'. טיפולוגיה של שלושה טיפוסים: האורלי, האנלי והפאלי (פרויד); הציקלותימי, הכפייתי והסכיזואידי (קרצ'מר; שלדון). טיפולוגיה של ארבעה טיפוסים על פי ארבעת המזגים של היפורקטס. טיפולוגיה של שמונה טיפוסים על פי יונג כמכפלה של ארבעת תפקודי הנפש: החשיבה, ההרגשה, החישה והאינטואיציה כפול מופנה-חוץ, מופנה-פנים. הטיפולוגיה הפלנטרית ולבסוף הטיפולוגיה של תשעת הטיפוסים על פי האניאגרם או הטיפולוגיה של הפרעות האישיות המחולקות לשלוש קבוצות, שלושה אשכולות: הכפייתי, ההיסטריוני והסכיזואידי. ניתן להוסיף עוד טיפולוגיות ברפורטואר של ההיסטוריה של הפסיכולוגיה.
האסכולה הפסיכודינמית גורסת שנפש האדם מתאפיינת כפעילות לא של תכונות סטטיות ולא של טיפולוגיה, אלא של תהליכים דינמיים של ווקטורים נפשיים כגון האיד, האגו והסופר אגו (פרויד), העצמי (קוהוט; ויניקוט). זיגמונד פרויד תאר את הפסיכודינמיקה המתחוללת בין כוחות היתר (האיד), לבין כוחות המצפון (הסופר-אגו) והאגו המווסת ביניהם. אלפרד אדלר תאר את הפסיכודינמיקה בין רגשי נחיתות לבין רגשות פיצוי לעבר רצון לעוצמה. קרל גוסטב יונג תאר את הפסיכודינמיקה בין הפנים לבין הפרסונה; תהליכי אינדיבידואציה, המרה של כוחות הצל לסובלימציה פרודוקטיבית, פסיכודינמיקה בין ארבעה תפקודי אישיות וכו'. דונלד ויניקוט דיבר על פסיכודינמיקה בין האני האמיתי לאני המזויף; היינץ קוהוט דיבר על הפסיכודינמיקה המתחוללת בעצמי של האדם. ויקטור פרנקל דיבר על מאבק של האדם לצאת מתחושה של ריק קיומי לעבר משמעות חיים. אברהם מאסלו דיבר על הפסיכודינמיקה של מדרג הצרכים וכו'.
במאמר הקודם שיתפתי את החברים שבממד"ה (מדעי ההתנהגות בצה"ל) עשו השוואה מי מנבא טוב יותר הצלחה אבחונית של קצונה בחירה: פסיכולוגים קליניים או פסיכולוגיים תעסוקתיים? מתברר שפסיכולוגים קליניים שחושבים פסיכו-דינמית, הניבוי התעסוקתי שלהם נמוך. לעומת זאת פסיכולוגים תעסוקתיים מנבאים גבוה יותר.
ד"ר אורניה ינאי שהקימה יחד עם בעלה דב ינאי את מכון אדם-מילא, היא פסיכולוגית קלינית שעוסקת למעלה מארבעה עשורים בפסיכולוגיה תעסוקתית. לטענתה פסיכולוג תעסוקתי חייב לפתח חשיבה פסיכו-דינמית קלינית ופסיכולוג קליני חייב לפתח חשיבה בהיביוריסטית תעסוקתית. הבה אסביר זאת באופן תיאורטי.
כאשר אנו אומרים שהאדם מתאפיין בתכונה מסוימת כגון תוקפנות, נשאלת השאלה כיצד תכונת התוקפנות (תכונה בעברית משמע כוונה, כלומר בכוח ולא בפועל, כלומר בפוטנציה) באה לידי ביטוי באופן אופרטיבי בהתנהגות? המעבר מתכונת תוקפנות בפוטנציה להתנהגות גלויה, עשויה להיות תוקפנות כהתנהגות אלימה, תוקפנות כעצבנות, תוקפנות כהסמקה, תוקפנות כקללה, תוקפנות כנשיכת שפתיים.
ואכן, הגרפולוג המאבחן את אישיותו של האדם על פי כתב היד מציג רפרטואר של תכונות, ועליו לעשות את המאמץ לתרגם את התכונות שהוא מאבחן לתיאורים התנהגותיים בפועל, כדי שהלקוח יידע כיצד המועמד אמור להתנהג הלכה למעשה.
מתברר שהפסיכיאטריה האמריקאית לוקה בחסר בהבנת אישיות האדם. כיום מעבירים שאלונים ממוחשבים ועל בסיס זה מגיעים למסקנות אודות קיומן של הפרעות נפשיות שונות. יש חסר דרמטי בהבנת האישיות של האדם, גם לאחר למעלה ממאה שנה במחקר אודות תורות אישיות כגון התורה של זיגמונד פרויד, קרל גוסטב יונג, אלפרד אדלר, קורט לוין ואחרים.
אנו כגרפולוגים אמורים לחשוב בשלושה כובעים כאשר אנו מתרגמים סימני כתב יד לתכונות פסיכולוגיות: גם לעבוד עם טבלאות המייצגות קורלציה סטטית בין סימני כתב יד לתכונות פסיכולוגיות שונות; גם לחשוב על בסיס "אידיאה מנחה" טיפולוגית, אשר רואה את השלם מעבר לתכונות הבדידות; וגם לחשוב באופן פסיכודינמי.
לגרפולוגים יש גוף ידע של למעלה ממאתיים שנות מחקר תיאורטי ואמפירי של הוגי-דעות גרפולוגיים שונים. אין ספק שהגרפולוגיה מתאפיינת בעקב אכילס של מחסור במחקר אמפירי ומתודולוגי על פי קריטריונים מדעיים. מנגד, המדובר במחקר מורכב בגלל ריבוי סימני כתב היד למול ריבוי תכונות פסיכולוגיות. כמו כן, הצגתי את הפרובלמטיקה בקורלציה הלא-ליניארית הקיימת בין תכונה בפוטנציה לבין התנהגות בפועל. כל אלו לא אמורים לשתק את הצורך והמוטיבציה לבצע מחקרים מדעיים כדי לבסס את הגרפולוגיה כמבחן אישיותי מדעי, על פי קריטריונים מדעיים פסיכולוגיים.
טענתי בספרי כתב היד כראי הנפש – גרפולוגיה ומדעי ההתנהגות, שאני רואה את הגרפולוגיה כמלכת המבחנים האישיותיים בגלל שתי סיבות. סיבה אחת: הגרפולוגיה מושתתת על כתיבה והכתיבה היא מטלה גרפולוגית מורכבת מבחינה נוירו-מנטלית המכילה את השפה, את הראייה ואת המוטוריקה העדינה. מטלת הכתיבה טומנת בחובה אינפורמציה מרובה אודות אישיות האדם. סיבה שנייה: אני מכיר את סוללת המבחנים הקליניים: ציור איש, ציור עץ, בנדר-גשטאלט, טי.אי.טי, רורשאך. כל המבחנים הללו בנפרד אינם תקפים והם ישימים כסוללה, כלומר אחת תומכת בשנייה עבור הפסיכו-דיאגנוסטיקאי.
כשעבדתי במכונים פסיכולוגיים כגרפולוג שמסייע באבחון הגרפולוגי לפסיכולוג התעסוקתי, נוכחתי לדעת שאם הפסיכולוג התעסוקתי מסתמך רק על המבחנים הפסיכולוגיים ועל מבחני אינטליגנציה וכישורים ולא נותנים לו את האינפורמציה של ריאיון אישי ודינמיקה קבוצתית, הוא מרגיש "כהולך על קביים". מתברר שהריאיון האישי והדינמיקה הקבוצתית מהווים בעבור הפסיכולוג התעסוקתי נדבך חשוב כדי להבין את האדם באופן שלם יותר, וזה עוזר לו במתן פרשנות לסוללת המבחנים שהיא תמיד מציגה מידע מנוגד בין מבחן אחד לשני. מצד שני! כל מומחה בריאיון אישי וכל מומחה בהתבוננות בדינמיקה קבוצתית לצורך תעסוקתי, יודע שכאשר הוא נחשף להתנהגות הגלויה בריאיון או בקבוצה, הוא עדיין עיוור בהבנת אישיות האדם. לכן, הפסיכולוג נדרש להיעזר במבחן אישיותי כדי לארגן את כל החומר של הטסטולוגיה-של סוללת המבחנים. הגרפולוגיה כמלכת המבחנים האישיותיים עשויה לסייע לכל פסיכולוג תעסוקתי לבצע אינטגרציה בהבנת האישיות.
