12.9.17
מקס פולבר – ומה הלאה?
פרשנות גרפולוגית של האזור העילי, האמצעי והתחתי
יגאל ורדי
סוגיות גרפולוגיות- מאמר מספר 5
בשבועות האחרונים נחשפנו ברשת לוויכוחים מקצועיים בין גרפולוגים על אודות תקפות ההשערות הגרפו-פסיכולוגיות שהציג פולבר בנוגע לפרשנות פסיכולוגית של האזור העילי, האמצעי והתחתי של כתב היד. בטרם אכנס לדיון הביקורתי ואציג את עמדתי בנדון, אציג בקצרה תמונת רקע על אודות הוגה דעות חשוב זה.
ד"ר מקס פולבר 1889-1952, פרופ' שוויצרי מאוניברסיטת ציריך היה בין החוקרים הראשונים אשר השתמשו בתיאוריות פסיכולוגיות בתחום הגרפולוגיה. בספרו "הסימבוליות של כתב היד" (1931) הוא הציג את רעיון "סימבוליקת המרחב", בו התייחס לשטח הכתיבה כביטוי סמלי למרחב החיים של האדם. הוא מקשר את צד ימין של הדף עם העבר וצד שמאל עם העתיד. הוא הוסיף את ממד העומק בכתב בנוסף לשני הממדים, הגובה והרוחב, שהיו כבר קיימים. כמו כן, התמקד במשמעות הרווחים בכתב היד. במקביל הוא קישר את אזורי הכתב (אזור עילי, אמצעי ותחתי) לתיאוריה של פרויד בהקשר למבנה הטופוגרפי של הנפש של סופר-אגו, אגו ואיד, עליהם נסוב הדיון הפולמוסי במאמר זה.
קיים דמיון בין סוגיות גרפולוגיות לסוגיות בחקר המוח שאפשר ללמוד מהם לטובת הגרפולוגיה. האבחון הגרפולוגי מתחלק לשלוש אסכולות. אסכולה אחת מצדדת במציאת קשרים בין סימן כתב יד לבין תכונות פסיכולוגיות באופן אטומיסטי. אסכולה שנייה מצדדת במציאת קשרים בין תסמונת של כתב יד למקבץ של תכונות המאוגד במושג טיפוס. האסכולה השלישית גורסת שיש למצוא את הסינתזה בין הראשונה לשנייה ולחשוף את הקשרים גם ההוליסטיים-טיפולוגיים אך גם את הסימנים הדומיננטיים האטומיסטיים בפרשנות של תכונות פסיכולוגיות.
בחקר המוח יש ניסיון דומה למצוא את הקשר בין הפרעות תפקודיות שונות המכונות דיס-פונקציות (דיס=הפרעה; פונקציה=תפקוד) לבין אזורים שונים במוח. אסכולה אחת מכונה: "לוקאליסטית" כלומר מיקומית וגורסת שיש למצוא קשר בין הפרעה תפקודית לבין אזור מוחי מסוים. אסכולה שנייה מכונה: "הוליסטית" וגורסת שיש למצוא את הקשר בין הפרעה תפקודית לבין אזורים רבים בו זמנית במוח, דבר המכונה כיום במושג "ארגון רשתי". האסכולה השלישית המכונה: "אינטגרטיבית" גורסת שיש למצוא את הסינתזה בין האסכולה הראשונה לשנייה בטענה שכל הפרעה תפקודית, כל דיס-פונקציה, נובעת גם מפגיעה מקומית ובו-זמנית מפגיעה הוליסטית. מנקודת מבט של בריאות, הטענה הינה שכל תפקוד פסיכולוגי נובע מאזור מוחי אחד דומיננטי ובמקביל מרשת הוליסטית תומכת לפעילות האזור הדומיננטי.
חזרה לפולבר בהקשר להשערותיו על אודות הקשר בין האזור העילי, האמצעי והתחתי לתפקודים הפסיכולוגיים הפרוידיאניים של סופר-אגו, אגו ואיד בהקבלה. המבוכה שנתקלים בה גרפולוגים בעבודתם המחקרית והמעשית כאחד הינה שלפעמים כתבי היד מראים שאדם רוחני מתאפיין באזור עילי גבוה, אך לעיתים פוגשים פילוסוף ואיש רוח שהאזור העילי נמוך. לפרקים פוגשים אדם יצרי וחומרני עם אזור תחתי גבוה אך לפרקים המציאות האמפירית "טופחת על הפנים" ולכאורה מפריכה את ההשערה ומראה שאדם תאוותן ורכושני מתאפיין באזור תחתי נמוך. כך גם לגבי האזור האמצעי. לפרקים הוא מייצג את האגו החושב (על פי פרויד) אך לפרקים הוא מייצג את הדימוי העצמי המכונה במושג סלף (על פי הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט).
הפילוסוף של המדע מן המאה ה-20, קרל פופר טען שאם ממצא אמפירי סותר את התיאוריה, יש להפריך את התיאוריה. אך הוא שגה! שכן, לפרקים הממצאים האמפיריים מאששים את התיאוריה ולפרקים הם סותרים ולכן המסקנה הינה שצריך ליצור תיאוריה חדשה המכילה גם את הממצאים המאששים וגם את הממצאים המפריכים.
תורת הפוטנציות של אודם חידשה בכך שהראתה שאזור עילי מקבל פרשנות פסיכולוגית שונה בהתאם לטיפוס-לפוטנציה א-ט. אזור עילי גבוה בטיפוס ד' מאפיין מאמץ אינטלקטואלי להקיף נושא על כל צדדיו. אזור עילי גבוה בטיפוס ה' איננו מייצג מאמץ אינטלקטואלי רציונלי אלא נטייה לבריחה לעבר רוחניות מטאפיזית המפצה על תסכולי רגש ויצר. אזור עילי גבוה בטיפוס ג' איננו מייצג מאמץ אינטלקטואלי או רוחני אלא תפקוד של שאפתנות הישגית המלווה גם בחשיבה יזמית. אזור עילי גבוה בטיפוס ב' מאפיין שילוב גם של חשיבה ערנית וריאליסטית וגם של יזמות ושאפתנות. עד כאן לגבי הבידול (דיפרנציאציה) הפרשני של האזור העילי בהקשר לתסמונת ההוליסטית של טיפוס מסוים. את אותן הדגמות ניתן להראות באזור התחתי ובאזור האמצעי.
אזור אמצעי קטן בטיפוס ד' מייצג דימוי עצמי מבוקר אך חזק וחסון יחד עם חשיבה שכלתנית ואנליטית. אזור אמצעי קטן בטיפוס א' מייצג דימוי עצמי נמוך וחלש. אזור אמצעי קטן בטיפוס ה' מייצג ביישנות ופיחות בדימוי העצמי. אזור אמצעי קטן בטיפוס ח' (שנתון לתנודות) מייצג כרסום של הרס עצמי בהקשר לדימוי העצמי, וכן הלאה.
עקב מגבלות קוצר המאמר, נסתפק בדוגמאות הללו אשר אמורות להמחיש לנו שפרשנות לוקאלית של אזור עילי, אמצעי, תחתי משתנה בהתאם להתייחסות למכלול הכתיבה בהתאם לתסמונת הטיפולוגית. הדבר המעניין הוא שהתגלית של פולבר על אודות הקשר הפסיכו-דינמי בין האזור העילי, האמצעי והתחתי, לפונקציות של סופר-אגו, אגו ואיד היא לטענתי תגלית דרמטית! מבחינה גרפו-דינמית אנו נוטים להסביר את הקשר הזה בכך שכאשר אנו כותבים כלפי מטה (אזור תחתי) אנו משחררים את האצבעות בקלות המלווה בהנאה. לעומת זאת, כאשר אנו כותבים כלפי מעלה, נדרש מאמץ גרפו-דינמי קשה יותר ביחס לאזור התחתי ולכן הוא מייצג מאמץ כללי, אשר לעיתים קשור לאינטלקט, לעיתים קשור לשאפתנות, לעיתים קשור לחתירה לגבהים של רוח וכו'.
כפי שביקרתי את התיאוריה של הפילוסוף של המדע פופר וטענתי שממצאים אמפיריים מסוימים לא תמיד אמורים להפריך תיאוריה אלא מהווים בעבורנו כמדענים בשדה הגרפולוגיה קטליזטור לחשיבה מקיפה ורחבה יותר בניסיון להראות שבנסיבות מסוימות התיאוריה מאוששת ובנסיבות אחרות התיאוריה מופרכת ואז נדרשת פרשנות חדשה. כמו כן, אנו עדים לכך שתמיד מתחולל שילוב בין הפרשנות האטומיסטית-הלוקאלית למול הפרשנות ההוליסטית-רשתית (הטיפולוגית) בדיאלקטיקה של פרשנות הדדית משלימה. לכן, המסקנה הינה שכבודו של מקס פולבר במקומו מונח, אך כל דור צועד קדימה כ"ננס על כתפי ענק" ומצליח באמצעות מאמץ אינטלקטואלי ויצירתי חדש לראות את האופק רחוק יותר.
יגאל ורדי- 2017